כנראה שאלו הם ימיי האחרונים.
אף אחד לא באמת יודע כמה זמן אני אחזיק מעמד, הרופאים בעצמם
מבולבלים. אמא מנסה להישאר אופטימית, ואני יושבת וכותבת לי
הספד. אתם מבינים, אני לא טיפוס שמשאיר דברים לרגע האחרון...
איך מסכמים 21 שנות חיים? את כל החוויות, הרגעים הטובים, הפחות
טובים, האהבות, האכזבות, הסבל, הרוע והאושר?
אנשים אומרים שלו ניתנה להם ההזדמנות, הם היו מחזירים את הגלגל
אחורה, אבל אני לא אגיד משפטים כאלה. אני לא מצרה על אף שגיאה
שעשיתי, על כל הנפילות בדרך. אני כן מצטערת על זה שפגעתי
באנשים, ולא פעם אחרים שילמו על הטעויות שאני עשיתי. ולמרות
כל, אני שמחה שנפלתי, שנפצעתי, שטעיתי ,כי אחרי אלה אפשר רק
לקום ומטעויות רק לומדים. אם לא הייתי עושה את כל השגיאות
בדרך, לא הייתי מגיעה לאיפה שאני היום.
אני גם לא מפחדת מהמוות. אני אפילו לא בוכה. לא שאני לא רוצה
לבכות... אני פשוט לא מצליחה. בעצם מהו המוות בכלל? לכל אחד יש
סוף, ומי החליט שכולנו נמות ב-120? אולי הסוף שלי הוא גיל 21?
אני יכולה לחיות עם העובדה הזאת, אבל לא יכולה לחיות עם העובדה
שכל הזמן חייתי באשליה שאני צעירה לנצח, שכל החיים עוד לפניי,
כל כך הרבה דברים דחיתי 'לעתיד', תמיד אמרתי שצריך לזרום עם
החיים ובסוף הגעתי למפל... זה לא פייר שאף אחד לא אמר לי, שאף
אחד לא הכין אותי, כל-כך הרבה דברים עוד לא הספקתי! לא הספקתי
לעשות טיול לאירלנד, לא הספקתי להגיד לאמא ואבא כמה אני אוהבת
אותם באמת. לא הספקתי לאהוב, לדעת איש. לא הספקתי ללמוד עיצוב
אופנה. לא הספקתי לעשות טוב בעולם ולהועיל לבני האדם. לא
הספקתי להצליח, להיכשל ושוב להצליח. לא הספקתי לומר לכל-כך
הרבה אנשים 'תודה' ו'סליחה' ו'אני אוהבת' - מילים פשוטות שלא
אמרתי מספיק...

אני לא רוצה שתצטערו, שתבכו עליי. אין צורך, באמת. אני נהניתי
מהחיים, ואהבתי את החיים וקיבלתי אהבה בחזרה. אתם יודעים כמה
ניסיתי והתאמצתי, אז גם אם לא תמיד הצלחתי למצוא את דרכי בעולם
לפחות השתדלתי - ונהניתי מהדרך שהלכתי בה, פגשתי אנשים טובים,
ראיתי דברים יפים, צפיתי במעשים שמחממים את הלב, רכשתי חוכמה
וחמלה וקיבלתי הרבה מכל דבר שעבר עליי בדרך הזאת, דרך החיים.

אל תתייאשו, אל תתעצבו. תמשיכו הלאה, תחלמו, תעזו, תאהבו,
תיקחו סיכונים, אל תשמרו דברים ליום המחר, אל תפחדו כי אני
אסתכל עליכם ואהיה גאה, וזאת כל בקשתי אליכם.