כשהכל נגמר - והאמת יוצאת החוצה

כשהכל נגמר בינינו והתחלת מחדש את החיים אך בלעדי, הרגשתי משהו
בי נצבט, לא תחושה של החמצה חס ושלום, ואפילו לא תחושה של קנאה
או כאב, סתם תחושה מעצבנת שוויתרת עלי, עלי! אני שכל חיי נתתי
לך הכל, השקעתי בך שעות וראיתי את העתיד שלנו ביחד. אני
שליטפתי אותך כל לילה לפני השינה וכל בוקר לפני הזריחה, זה
שידע מה טוב לך ומה רע לך ומה קר לך ומה לא נעים לך. אותי?!
דווקא אותי החלטת להפסיק לאהוב?!
זה שתמך בך בשעות הקשות, זה שצחק מכל מכל הבדיחות? ותאמיני לי
הרבה לא היה מה לצחוק!

בסך הכל רציתי הבנה, מעט סימפטיה בים המצוקה, לאן את הולכת?
רוצה שאקפיץ אותך לים, או שאולי שוב תמלאי את את הגיגית ונשב
שנינו בתוך הבוץ שאת קוראת לו בריכת המזל שלך... איכס!

אולי טוב שעזבת, אחרי הכל באמת לא היה לך ריח משהו וגם הפנים
שלך ממש לא מה שהיו וכשאני חושב על זה יותר ויותר פתאום את ממש
עקומה, פוזלת, מכוערת וגם די טיפשה ואין לי מושג מי נתן לך את
התואר "מלכת היופי של ישראל". הקהל בבית על בטוח לא מבין כלום
בנשים ובכל מקרה אנשים סתם משקרים.

רק מעצבן אותי שנועם השכן כל הזמן שואל: "איפה היא הבחורה הזאת
שלך? ממש פצצה" ואני עונה:"נראה לי ישנה, עזוב-עזוב.
אל תעיר אותה שלא תתעצבן". אוחח כמה שאני חסר עמוד שדרה!