הייתי רק בת חמש אז אני זוכרת ממש קצת פרטים. אני זוכרת שאימא
דיברה בטלפון וכולם היו בשקט ולא דיברו, ולא סיפרו לי מה קורה.
אבל גם לא שאלתי כי לימדו אותי לא לדחוף את האף, אז חשבתי שזאת
אחת מהפעמים האלה שהאף שלי צריך להישאר בחוץ. אימא ניתקה את
הטלפון וישבנו כולנו בסלון. חיכינו שיתחילו החדשות וכשהם
התחילו אבא הגביר מאוד ואישה אחת עם חליפה ומשקפיים אמרה שהיה
פיגוע בצומת בית ליד ושמתו הרבה חיילים. אני לא זוכרת אם הראו
תמונות ממקום הפיגוע או את מי ראיינו. אני זוכרת שהתחילו
להקריא את שמות ההרוגים ולהראות תמונות שלהם, של חלקם. ואז
הגיעו לשם שלו ואני בעצם כבר ידעתי מזמן שיקריאו אותו, אפילו
שאף אחד לא אמר לי. אימא ואבא בכו אבל אני לא. אני לא זוכרת מה
האחים שלי עשו. אני זוכרת שאני ישבתי בסלון עם כולם והיה שקט
ורק האישה עם החליפה והמשקפיים דיברה והקריאה שמות של עוד
חיילים הרוגים. כל הערב אחרי החדשות היה שקט בבית וכמעט אף אחד
לא דיבר. למחרת כולם הלכו להלוויה. כולם חוץ ממני, כי אני ילדה
קטנה. כולם לבשו שחור ולכולם היו עיניים אדומות. זה היה המוות
הראשון שהכרתי ויכול להיות שבגלל זה לא בכיתי. לא ידעתי
להתמודד עם מוות בגיל חמש, היה לי קשה להבין שזה בסדר ומותר
לבכות, אפילו כשרואים אותך. כולם עושים את זה.

כמה שבועות אחרי הפיגוע שהרג אותו רבין נרצח ואז בכיתי על
שניהם במשך זמן שאני לא מצליחה להיזכר מהו. אני רק זוכרת שבמשך
כמה ימים ניתנה לי האפשרות לא ללכת לגן ואני התאבלתי בבית על
כל מי שרק בחרתי. ואף אחד לא דיבר אתי על זה ואף אחד לא הסביר
לי ולימד אותי. אני הצבתי לעצמי חוקים וכללים ואני עזרתי
לעצמי. הייתי ילדה קטנה מאוד עצמאית.

לפעמים אני נזכרת בימים ההם שהתאבלתי על המתים ומנסה לבכות
בכוח אבל לא יוצא לי, ולמרות זאת, בכל יום זיכרון, שמכריחים
אותי ללבוש חולצה לבנה ולעמוד דקה שלמה ולהקשיב לצפצוף מציק
באוזניים, אני נזכרת בו, בזמן הקצר והלא מספיק ממלא שהיה לנו
יחד, ובוכה בתוך שניות. אני מקווה שטוב לו שם, בגן עדן, ושהוא
יודע שאני בוכה עליו ושכואב לי. יודע שהוא חסר.