היה הייתה פעם, בזיכרון ישן ורחוק,
ממלכה צבעונית ושמחה,
שעליה מלכה מלכת הצחוק.
היה לה גוף קטן, ראש קטן ואף גדול,
והיא תמיד אמרה שזה לשיווי משקל, בשביל לא ליפול.
בממלכה הצבעונית והשמחה הכול היה טוב ומושלם,
איש לא יכול היה להרוס אותה לעולם.
אבל הסיפור שלנו לא מתמקד בממלכה,
כי אם במלכת הצחוק השמחה.
היא הייתה מיוחדת, כזו שאין עוד כמוה,
עזרה לטובים וסילקה את הרוע.
היא אהבה את כולם, בדרכים קצת שונות,
אבל כשמדובר באהבה, אתה בוחר איך להראות.
היא גרה בארמון נוצץ ואכלה בכלים נוצצים,
האמת היא, שהיא בעיקר אהבה לאכול ממתקים.
היא ישנה במיטה אחת גדולה עם מאה בובות,
לא הייתה אחת שהיא אהבה פחות.
תמיד מסורקת, עם לבוש מוקפד,
החזיקה שרביט ורוד בקצה היד.
היא אהבה נשיקות, חיוכים וליטופים על העורף,
אבל יותר מהכול, מלכת הצחוק אהבה את החורף.
לקראת הגשמים הייתה מוציאה את כל הבגדים מהארון,
ממיינת ובוחרת את מה תלבש ראשון.
היא אהבה את השלוליות, את הרעמים והברקים,
אבל היא הכי נהנתה מהחיבוקים.
כאלה שנתנו לה אנשים מיוחדים כשהיה קר,
ולא מתוך שעמום, או סתם איזה מכר.
בחורף הייתה המלכה הכי יפה.
היא לבשה צעיפים וכפפות, ידעה בדיוק למה לצפות.
כשהחורף של כולם היה אפור ודכאוני,
שלה היה רק שמח וצבעוני.
היא ידעה לבנות לעצמה חומות של צבעים, וצורות,
מהחורף היא הכי נהנתה ליהנות.

ככה חייה לה עד היום, מלכת הצחוק, אצלי בחלום.
בכל חורף שבא, פעם בשנים-עשר חודשים,
אני נזכרת במלכת הצחוק, וצוחקת מבפנים.