לאנשים נראה נורא מוזר שאני עדיין אוהבת אותך אפילו אחרי כל מה
שלא היה בינינו. לחשוב עליך זה בסדר בעיני כולם, אבל לאהוב
אותך זה בגדר טמטום מוחלט. אם אתה הרי לא אוהב אותי והיחס שלך
אליי הוא כמעט ולא קיים, זה הופך אותי למזוכיסטית. אני נהנית
מהכאב שנוצר אצלי בעקבות האהבה הנכזבת שלי אליך. אבל בעצם זה
לא מפריע לי כלכך כמו שחושבים על זה. אני כבר רגילה. אתה
מתייחס אליי כשמתחשק לך וכשנוח לך. כשאתה פונה אליי אני ישר
עונה לך ולא חושבת פעמיים אפילו. אם את אחרים אני מסננת לפעמים
כשלא מתחשק לי לדבר, אותך אני לא מסננת גם ברגעים הכי קשים. רק
תשלח לי הודעה ותעשה לי את היום. ולאנשים נראה נורא מוזר שאני
עדיין מחכה להודעות ממך אפילו שהן חסרות טעם כמעט לגמרי. פעם
היה לי נורא קל לבכות בפניך ולספר לך את הדברים הטובים שלי.
כולם תמיד מוצאים למי לספר את הדברים הרעים שקורים להם אבל אף
פעם לא מספרים את הטובים. כי הטובים הם כמו מובנים מאליו,
"בחיים קורים דברים טובים", נכון? אז אף אחד לא מתרגש, כולם
מוכנים לקראתם. אבל כשמגיע משהו רע כולם מתפלאים ואף אחד לא
מבין למה זה מגיע לו. אני יודעת בדיוק מה מגיע לי ואיך ומתי,
ואני משתדלת להתכונן, ואפילו אם אני לא מוכנה, אני לא מופתעת.
זה הגיוני ולגיטימי ואני מוכרחה לקבל את זה. וחלק מזה אפילו
בזכותך. הרי אם לא אתה, אני לא חושבת שהייתה לי בראש כמות רבה
כלכך של ציניות שרק מחכה להתפרץ החוצה בכל דרך אפשרית ולהלהיב
את העולם. לאנשים תמיד תהיה חיבה מסוימת לציניות, גם אם יגידו
שלא. האסוציאציה הראשונה שעולה לי לראש עם המילה "ציניות" היא
אתה. אתה ואני, בעצם. כל הקשר הלא-מוסבר, לא-מוגדר ולא-מובן
שלנו מתחילתו ועד דעיכתו היה מרכז הציניות העולמי, ואנחנו
היינו המלך והמלכה. עכשיו נשארתי מלכה, אבל של מרכז אחר וקצת
בודד יותר. יש לך את המלכה החדשה שלך, שמהיכרותי הקצרה מאוד
איתה אני בספק אם מנת המשכל שלה מגיעה לרבע משלי, אין יור
פייס. אני יותר טובה ממנה ומכל אחת אחרת שהייתה או שתהיה, וזאת
הסיבה שאני עדיין אוהבת אותך. אני הכי טובה לך ושנינו יודעים
את זה, אבל מתעלמים ומסרבים בכל תוקף לקבל את זה. ואני כבר לא
מדברת על מידת ההתאמה שלך אליי, כי אין לי ספק שאתה הוא החצי
השני שלי. כל אחד אחר שהיה השוויתי אליך ורק חיפשתי תירוצים
ל-למה לא. הסיבה המרכזית ביותר היא - שהם לא אתה. אז זה לא כמו
שאני רוצה. אז זה לא בכלל. לאנשים נראה נורא מוזר שאני לא
מוכנה לוותר על העקרונות שלי ולנסות דברים חדשים כי אולי הם
יעשו לי טוב. אני מעדיפה ללכת על הבטוח ולא לקבל כלום, לא טוב
וגם לא רע, מאשר לקבל את כל הרע בבת אחת. כי אני פרנואידית.
טוב אז אני פחדנית, זה באמת משנה? לי כלום לא משנה מאז שאין לי
אותך, וזה שקוף מידי לעולם. אני לא מסתירה את האהבה שלי אליך,
רק מפניך. פעם אמרתי שלהסתיר אהבה נראה לי לא הגיוני, אבל אם
אהבה קיימת אצל אחד ואצל אחר היא כבר נמצאת בשלבי גסיסה
מאוחרים, לא מתקיימת ולא מתממשת בשום צורה או אופן שגורם
למישהו אושר כמו שהיא אמורה, זה כן הגיוני? אז עדיף להסתיר
ולהמשיך לשקר ולהעמיד פנים כאילו לא כואב בכלל והתרגלתי כבר
למצב הזה. אבל אתה הרי אמור להכיר אותי טוב ולזהות כשאני משקרת
ושכואב לי ושאני בוכה בכל פעם כשקר לי כי אני נזכרת בנו, או
בכרית האדומה עם הלבבות שמרוח עליה עיפרון שחור לעיניים
מהפעמים שבכיתי ולא האמנת לי שאני באמת בוכה. ראית מה זה, גם
החלשים בוכים. לפעמים אני חושבת שכל זה רלוונטי ללפני שנתיים
ואם אני מעמידה את עצמי במצב מסובך שכזה היום, אז משהו קצת
הסתובב לי בראש. אבל בעצם, כל דבר יכול להיות רלוונטי, אם
מחליטים שאלו הם חוקי המשחק. אז המשחק שלי הוא להסתובב סביבך
כמה שרק אפשר בכדי שתשים לב אליי ואולי תחייך או תנופף לשלום,
כי יותר מזה אסור לך. אני רק מקווה שיום אחד המשחק הזה ייפסק
ואני אנצח. שנינו ננצח. אם אני אפסיד בטח יכאב לי הלב ואני
אקיא עם כל זיכרון שקשור בך, אבל זה כבר לא משהו מיוחד. הייתי
שם פעם.

לאנשים נראה נורא מוזר שאני עדיין אוהבת אותך אפילו אחרי כל מה
שלא היה בינינו, ולי זה נראה מוזר שלא היה בינינו.