"סבא, פגשת פעם מלאך?" נכדי בן השש שאל אותי ערב אחד לאחר
ארוחת הערב.
"אם לומר את האמת, פגשתי מלאך על", השבתי לו וחייכתי.
אמנם 50 שנה עברו מאז, אבל לי זה נראה כאילו רק אתמול פגשתי
אותה לכמה דקות בודדות שהשאירו בי סימן לכל החיים.
"רוצה שאספר לך סיפור על מלאך?" הוא חייך ועיניו כאילו חיכו.
"לפני לא הרבה זמן פגשתי מלאך עם עיניים כחולות כמו המים ושער
זהוב כמו השמש. מלאך ושמו מאגי.
באותו זמן הייתי סטודנט לרפואה והיה עליי להיות בתורנות בטיפול
נמרץ, חוויה די מעייפת ומייגעת בסופו של יום.
באותו לילה הייתי עייף ביותר וכבר חיכיתי להגיע הביתה כמה
שיותר מהר. בדיוק כשעשיתי את דרכי החוצה המזכירה קראה בשמי:
"דוקטור בראון? יש לך קריאה אחרונה בחדר 206, ילדה כבת 7
מתלוננת על כאבי בטן. אני מאוד אעריך אם תטפל בזה", היא סיימה
את דבריה והגישה לי קלסר עם כל הפרטים. בחוסר חשק מוחלט אספתי
את הקלסר מידיה ופניתי לעבר החדר.
בוא נראה, חשבתי לעצמי לאחר שפניתי שמאלה לכיוון החדר, 5...
4... 6. הו, הנה, אמרתי ופתחתי את הדלת בעדינות.
החדר היה חשוך למעט נורה שדלקה והאירה את המטופלת. הכול נראה
כל כך שונה משאר החדרים בבית החולים. הסתובבתי בחדר וסרקתי את
התמונות שהיו תלויות על הקיר; בתמונה אחת היה אפשר לראות ילדה
כבת 3 יושבת ליד כלב מסוג גולדן רטריבר, בתמונה השנייה אותה
ילדה אם כי קצת יותר מבוגרת יחד עם הוריה בגן השעשועים סנטרל
פארק בארגז החול כשלראשה כובע מצחייה... ככל שסרקתי את כל
התמונות בחדר הבנתי שכולן בתמונה הן אותה אחת והן נפסקות בגיל
7.
כשפניתי לעבר המיטה מבטי קלט זרי פרחים מונחים על הארונית,
כולן בצבע אדום. ורדים.
התיישבתי בעדינות על אחד הכיסאות והבטתי בילדה.
גופה היה צנום ולא התאים לגילה המבוגר. היא לבשה פיג'מה שעליה
היו מצוירים דמויות של פו הדוב וחבריו.
פניה היו קטנות ורכות ואת ראשה כיסה כובע מצחייה מתמונה מס' 2
ולא הבנתי למה היא חובשת כובע בתוך בית החולים. שמתי לב גם
שטבעת עיטרה את אצבעה. הייתי מוכן להישבע שראיתי אותה לפני כן
אבל לא ידעתי מאיפה.
"שלום", קפצתי לרגע בבהלה והרמתי את מבטי אליה. שפתיה היו
סדוקות והיא הסתכלה עליי בעיניה אשר נראו כבויות. "שלום...
סליחה אם הערתי אותך... פשוט קראו לי לבדוק אותך", הייתי נבוך
והשפלתי את מבטי. "זה בסדר, אני מוכנה להיבדק", היא אמרה בקול
חלש שהיה נדמה לי כאילו בעוד רגע יישבר.
הרמתי את חולצת הפיג'מה והנחתי את הסטטוסקופ על עורה ולא הייתה
שום תגובה. בדרך כלל המטופלים נרתעים מהקור אבל היא התנהגה
כאילו זאת שגרה. "ממה שאני רואה אין לך שום דבר", אמרתי לבסוף
וכיסיתי אותה.
לא ידעתי מה להגיד וישבתי שם כמו גולם, אז שאלתי אותה אם היא
רוצה שאני אלך למרות שרציתי להישאר. "אם לא אכפת לך, כמובן...
תישאר אתי עוד קצת." משהו בי יצא אליה ופשוט התחשק לי לחבק
אותה, אך המשכתי פשוט לשבת שם דקות ארוכות עד שהיא דיברה.
"אדוני, אתה מאמין שמחלות זה גורל ואין שום דרך לברוח מהן?"
חשבתי לרגע ועניתי: "אם לא היינו מנסים להילחם לא הייתה לי
פרנסה וזה די חבל, את יודעת." היא הגניבה חיוך קטן. "אבל אני
חושב שלכל דבר בחיים יש סיבה, כלומר בכל רע יש גם טוב. מה שאני
בא לומר הוא שדברים קורים מסיבה כלשהי, כזאת או אחרת." השאלה
שלה סקרנה אותי. "ובבקשה, קוראים לי טום, נעים מאוד", הושטתי
לה את ידי. "מאגי לרוגמה." בקושי רב היא הצליחה להרים את ידה
הרפה וללחוץ את ידי, לחיצה קלה רפויה.
מאגי? השם הזה צלצל לי מוכר.
לאחר כמה שניות הרמתי את מבטי אליה. "תסלחי לי שאני חטטן, אני
אעבוד על זה, אבל למה שאלת אותי את זה?" בהיתי בה, מחכה
לתשובה. "אתה האדם הראשון שעונה את התשובה שרציתי." לא הבנתי
אותה. "שרצית?" ישבתי דרוך למוצא פיה. "כל אחד ששאלתי ענה לי
שלמצב שלי אין סיבה הגיונית, שהמזל הטוב החליט לפסוח עליי."
הייתי כל כך מבולבל מדבריה. "המצב שלך? באתי לפה לבדוק לך כאבי
בטן, את לא חולה בשום..." לרגע הכתה בי האמת.
נשמתי עמוקות ולא האמנתי. עכשיו כשמבטי נחת על הטבעת בפעם
השנייה ונזכרתי מאיפה היא מוכרת לי.
לפני חודש התקיים בבית החולים יום כיף לילדים מכל המחלקות ואני
הייתי ממונה על המתנות שיחולקו לכל מחלקה. למחלקת טיפול נמרץ
בחרתי רובוטים ובובות, לאורטופדיה החלטתי ללכת על אקדחי מים
וביצי קינדר ואחרונה חביבה, מחלקת הילדים, טבעת עם יהלום אדום
בצורת לב בדיוק כמו זו שעיטרה את אצבעה של מאגי.
הבטתי בא וכמעט בכיתי, לראשה עדיין היה הכובע שהסתיר קרחת, איך
לא הבנתי את זה קודם? איזה דפוק אני!
"זה בסדר, לאחרים לוקח יותר זמן להבין מי אני וכשהם מגלים הם
בורחים החוצה מאי נעימות. אתה יכול גם", היא פשוט ישבה שם ולא
זזה.
רציתי להושיט יד וללטף את ראשה אך נמנעתי. בראשי ניסיתי לעלות
מיליון הסברים וסיבות לכך שילדה שעוד לא מלאו לה עשר שוכבת
במיטה הזאת כבר חמש שנים. איזה טוב יש פה?
"אבא תמיד אומר שאלוהים בחר אותי", היא הסבירה, "מבין אלפי
ילדים הוא בחר אותי להיות מלאך על פני האדמה, שנולדתי חולה
בגלל שנבחרתי להפיץ טוב בעולם שיש בו רוע ועצם זה שאני פה זה
בשביל לאזן את הכוחות", היא הפסיקה את רצף הדיבור שלה ולא
השמיעה הגה.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי באותו רגע. הנה אני יושב מול ילדה
חולת סרטן בת שבע שלא הספיקה לראות חיים. ריחמתי עליה וידעתי
שזה הדבר האחרון שהיא רוצה. הוצאתי אוויר מהריאות ונשענתי עם
מרפקיי על רגליי.
"את אמיצה", אמרתי לבסוף, "את הילדה הכי אמיצה שפגשתי בחיים
שלי. אני במקומך הייתי בוכה יום וליל על הכר, אבל את לא, את זן
מיוחד." לבי נחמל אליה. "אסור לי לבכות, אבא אמר שמלאכים
משמחים אנשים וגורמים להם אושר, אסור להם להיות עצובים, מלאכים
אינם בוכים."
הסתכלתי עליה דקות ארוכות והזלתי דמעה.
היינו שנינו בחדר ודיברנו ללא מילים, אין מילים לילדה בת שבע
עם סרטן, אין.
לאחר שעה קלה, כשווידאתי את הנתונים החיוניים שלה, יצאתי מהחדר
לעבר המסדרון ושם מצאתי את מאגי מחייכת אליי חיוך גדול שחשף
שיניים לבנות וישרות.
היא לבשה שמלה פרחונית קיצית והחזיקה בידה צעצוע של פו הדוב.
היא נראתה כל כך אמיתית.
לצדה היה כתוב באותיות קידוש לבנה: "עזרו לנו לעזור למאגי!
המפתח לחיים שלה נמצא אצלכם בידיים, לתרומות יש לפנות ל..."
בטח עברתי על פני הכרזה הזאת אלפי אם לא מיליוני פעמים בעבר
ואף פעם לא עצרתי לקרוא ולשאול.
העברתי את ידי על הציור וחשתי מועקה גדולה, לדעת שאני לא יכול
לעזור לה... רציתי להרביץ לעצמי.
בלב כבד פניתי לכיוון המזכירה והיא עצרה אותי. "הילדה בחדר 206
עדיין עם כאבים, איפה היית? חיפשתי אותך", היא דרשה הסבר.
"הייתי שם, טיפלתי בה", השבתי לה. "טיפלת בג'ין ופסון?" שאלה.
"לא, במאגי לרוגמה." לא הבנתי על מה האי הבנה. "שלחתי לטפל
בילדה עם כאב בטן והלכת לטפל בילדה עם סרטן?" היא נראתה אובדת
עצות והלכה לכיוון חדר 206 אלא שבמקום לפנות שמאלה היא פנתה
ימינה. עקבתי אחריה.
היא הגיעה לדלת מסוימת חיכתה שאני אגיע ואז הצביעה על המספר.
"206", אמרתי בלחש. "זה חדר 206, החדר שאתה הגעת אליו היה 106,
כנראה העייפות עשתה את שלה. אתה משוחרר להיום ולילה טוב", היא
נפרדה ממני ופסעה לכיוון המזכירות.
למה היא לא אמרה כלום? איזו סיבה הייתה לה לשקר לי?
בדרך הביתה הייתי כולי שקוע במחשבות על מאגי. המחשבות גלשו גם
לשינה וכך שכבתי כל הלילה ער בלחשוב מה לעשות.
למחרת הגעתי לבית החולים קצת באיחור לאחר קנייה קטנה. נכנסתי
לחדר המנוחה והחלפתי למדים.
הכנסתי את הז'קט לתוך הלוקר והרגשתי שאני חייב לפגוש את מאגי
עוד פעם אחת. יצאתי במהירות מהחדר לכיוון חדרה של מאגי, פתחתי
את הדלת באיטיות והצצתי פנימה.
מאגי עדיין ישנה. התקרבתי אליה בשקט. היא נראתה כל כך שלווה
ורגועה ככה, כאילו אין סרטן בעולם.
הנחתי את המתנה על המיטה ואת הפרחים בתוך האגרטל, שחס וחלילה
לא ינבלו, תריסר ורדים בצבע אדום שמסמלים את האהבה שהיא הביאה
לעולם.
התכופפתי קלות ובזהירות רבה הנחתי את כף ידי על שערה השטני.
"זוכרת שאתמול אמרתי לך שבכל רע יש טוב? אז רק רציתי שתדעי
שהטוב בך גובר על המחלה והסיבה שחלית היא שלכל האנשים תהיה
הזדמנות להכיר מלאך אמיתי, את." התקרבתי ונשקתי לה קלות על
המצח.
באותה דממה שנכנסתי כך גם יצאתי ומולי שום התנוססה דמותה של
מאגי, שמחה ומאושרת.
כל אותו היום הסתובבתי עם לב כבד. קיבלתי ושחררתי חולים כמו
בכל יום, הרוטינה הייתה אבל ההתרגשות שנעלמה לי חזרה. השהייה
בבית החולים כבר לא הייתה בשביל סוג של מטרד אלא הגשמת חלום -
להציל ילדים כמו מאגי, למרות שאת מאגי עצמה לא הספקתי להציל.
באותו אחר צהריים מאגי הפכה למלאך לכל דבר. למרות שפיזית היא
לא הייתה אתי, הרגשתי אותה בכל צעד ונשימה שלקחתי, כמו מלאך
שומר שנמצא אתך על כל צעד.
שבועות אחדים לאחר מותה של מאגי קיבלתי מכתב מאביה, שבו הוא
כתב שמאגי סיפרה לו עליי והיא ביקשה לומר לי תודה על המתנה
שהבאתי לה, בובת פו הדוב.
הוא גם כתב שמאגי ביקשה למסור לי סליחה על כך שלא סיפרה לי
בהתחלה על בלבול החדרים, היא פשוט רצתה חברה לקראת יומה
האחרון.
סליחתך מתקבלת.
האב גם כתב שאחד הדברים שהרופאים לא הצליחו להבין הוא שדווקא
ביום מותה של מאגי לא נראו סימנים שהראו על כך וחשבתי על כך
שאולי היא חיכתה לפגוש את מי שהיה זקוק להכי הרבה עזרה.
השנים הרבות לא הכהו ולו במעט את הגעגוע אל מאגי. למזלי היא
נמצאת אתי פה תמיד, בלב."
"נו אז מה אתה אומר?" לא ציפיתי לתשובה מנכדי, ידעתי שהוא ישן
שנת ישרים עכשיו.
הרמתי את מבטי מעלה לשמים ואמרתי: "לילה טוב, מאגי." והיא כאות
מחווה נצנצה יחד עם הכוכבים.