ערב. לונדון. רכבת תחתית. בפינה ישב לו אדם, בגדיו מרופטים,
שיערו פרוע ומלוכלך וניכר כי לא אכל דבר מה משביע וערב לחיך זה
זמן מה. הקהל הרב שעמד במקום וחיכה לבוא הרכבת העדיף לתפוס
ממנו מרחק, שכן הריח שהדיף, שלא היה בדיוק ריחו המשכר של
הניקיון, עלה והתערבב באוויר הדחוס של אותה שעה בתחנת הרכבת.
למעשה, ניכר כי ההמון מסביב עשה עצמו כמתעלם או כלא רואה מה
שקורה ממש לרגליו.
באותה שעה, עמדתי וחיכיתי לרכבת שתגיע מצ'רינג קרוס לכיוון מיל
היל איסט דרך פינצ'לי סנטרל, שלימים הייתה התחנה שבה נהגתי
לרדת, כשמבטי לא מש מן האדם שישב שם. כך ישב, כשרק ידו מושטת
לקבלת חצי פאונד או פאונד שלם, במזל הטוב.
הוא נראה כמו ילד קטן, כאשר גונן על גופו מפני צינת הקור.
תהיתי האם הוא מתחבא לא מפני הקור אלא דווקא מפני צינתם של
האנשים... נדדתי במחשבותיי ובשלב מסוים, כששבתי להתמקד בו,
אינני יודעת איך זה קרה, כאילו הופיע משום מקום, נעמד לידו אדם
במעיל שחור ארוך, התכופף לעברו, עד שפניו קרבו לפניו של הקבצן
והחל משוחח עמו על דבר מה. מעילו השחור והמפואר טאטא את רצפת
הרכבת המטונפת, נרמס בידי עוברים ושבים שכה מיהרו עד כי לא
מצאו ולו שנייה אחת בשביל להתנצל, אך נראה היה כי המעיל אינו
מעסיק אותו באותו שניה שכן לא טרח לנקותו אף לא פעם אחת.
אימצתי את שריריי אוזניי על מנת לשמוע מהלך שיחתם, אף כי אין
זה יאה לצותת לשיחתם של שני זרים הסתקרנתי, קסם פרץ מפיו של
הבחור בעל המעיל השחור בעת שדיבר והרגשתי כמהופנטת. חרף מאמציי
לקלוט נושא שיחתם, כמו התעופפו עם משב הרוח הקליל שעבר, לא
הצלחתי לשמוע מה אמר לו בדיוק, אך ברור כי היו אלה מילות עידוד
שכן המלאך האנושי הזה דיבר אליו ברוך ופניו שידרו חום ודאגה
ואילו הקבצן הניד ראשו כמבין ובעיניו נקוו דמעות. ניכר כי...
אולי לראשונה בחייו, היו אלה דמעות של שמחה.
---
הוא היה יפה כל-כך.
ממש כמו נסיך שיצא מאגדת ילדות זו או אחרת. מעיניו פרצו
האנושיות, הדאגה והחמלה כפי שלא הכרתיהם מעולם. תנועות גופו
היו רכות והוא השרה אווירת נועם ואורך רוח. אני יכולה להישבע
כי מסביבו הייתה הילת אור שנצצה ולו לרגע אחד. הסתכלתי סביב
בשביל לראות אולי אנשים נוספים ראו את ההילה שבקעה ממנו, אך
נראה כי כל אחד היה עסוק בחייו שלו, בבעיותיו שלו. הספרים
המתינו בשקט ובציפייה בתיקים, מחכים לרגע בו יניחו אדוניהם את
ישבנם על הספסלים וישלפו אותם החוצה, מתח עמד באוויר, מחכים
לראות מי יהיה הראשון לשלוף.
נעורתי ממחשבותיי למשמע הרכבת המתקרבת, הדלתות נפתחו ונהר של
אנשים זרם פנימה, פסעתי קדימה ונכנסתי, נדחקת בין ההמון הרב.
שנייה לפני שהרכבת עזבה את המקום הבטתי החוצה וניסיתי לאתר
אותו במבטי, הקבצן עודנו ישוב במקומו, נותר לבדו כמקודם.
הצטערתי על כך שלא החלפתי עמו מילה וצביטה קלה אחזה בלבי.
עצמתי את עיניי וכשפקחתי אותן שוב ראיתי אותו מחייך אליי מקצה
הקרון, לרגע אחר הכל עצר. ניסיתי להושיט ידי לגעת בו, אך הוא
היה רחוק מידי, המרחק ביננו היה גדוש באנשים וכל ניסיון להתקרב
אליו עלה בתוהו. חייכתי אליו חזרה ועצמתי את עיניי בשנית.
כשפקחתי אותן הוא לא היה שם אך נדמה כי ידעתי זאת מבעוד מועד.
כל שהותיר אחריו היה ניצוץ של קסם שהוסיף לעמוד באוויר הרכבת
הטחוב הרבה אחרי שעזב את המקום.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.