בוקר אחד התעוררתי והבנתי שהיום הזה הולך לשנות את חיי. ההרגשה
הייתה משונה, הרגשה רעה שאני לא יודע איך להסביר אותה אפילו.
התעוררתי, שתיתי כמו תמיד את קפה הבוקר שלי, התלבשתי לעבודה
ואז רגע לפני שבאתי לצאת, התנפץ הכדור מזכוכית האהוב שלי שדומה
לבועה.
התעצבנתי והייתי עצוב. הרגשתי רע עם עצמי אבל המשכתי הלאה,
ניקיתי וסידרתי.
יצאתי מביתי וראיתי איך האוטובוס שלי עובר מול פניי ואין בי
כוח לרוץ אליו. אז חיכיתי במשך שעה לאוטובוס שלי לעבודה.
הגעתי באיחור של ארבעים דקות בערך. לאחר שתי דקות מצאתי את
עצמי משוטט ברחוב, מפוטר.
הייתי כל כך מבואס ומאוכזב. אמנם לא אהבתי את העבודה אבל היא
הכניסה לי כסף.
מרוב אכזבה לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. הלכתי והלכתי ברחובות
הריקים. לקראת הערב הגעתי הביתה, נכנסתי והדירה הייתה גדולה
וריקה מדי בשבילי.
נכנסתי לתוך המיטה והלכתי לישון, שקוע בתוך מחשבות - מה אני
הולך לעשות עכשיו בלי עבודה?
עברו כבר חודשיים מאז התקרית. נזכרתי באותו היום שבו התעוררתי
עם הרגשה רעה, הבוקר ההוא שבו הכדור שדומה לבועה התנפץ והבנתי
שהכדור הזה, הבועה הזאת, אני הייתי חי בה, ואיזה מזל שהתנפצה
כי אני יצאתי מתוכה.