"אין לי מה להוסיף לרשימה שלך", היא אמרה בפנים חצי מבוישות.
"מה? אין אנשים שאת רוצה לראות מתים?" מופתע, גילוי מרעיש.
"לא, אני רוצה את כולם בחיים."
"הבנתי, את רוצה שיסבלו פה?"
"גם לא..." שוב פניו עולות בתמיהה. הכיצד בחורה שסובלת כל כך
הרבה לא רוצה בסבלם של אחרים? הרי הם גרמו לכאב. מישהו חייב
לקחת אחריות. לכן הוא שמר לה כמה שמות ריקים ברשימה שלו.
איזו מין רשימה זו? רשימה שחורה אם תרצה... רובה ככולה נשים.
נפשושיות קלות אלו, פתיות, ענוגות וחמודות. רחפניות, מראיהן
המפתה מביא אותי עדי דמעות ושירה.
הניתנות להשגה ועמן התלושות מיצירות האבסורד והפנטזיה.
תמיד הוא העז לחלום על ה"אין". את ה"יש" הוא מתעב עוד יותר.
אך במה חטאו הנשים שנפלו ברשתו? "בחטא הכסילות", הוא חוזר
וטוען.
שונא כל אדם שיכול למצוא בו דבר, ולו הקטן ביותר, לאהוב.
חוסר ביטחון? ערך עצמי נמוך? ייתכן. ייתכן שהוא סתם מרגיש צורך
להקיא.
קשה לו להבין למה היא לא רוצה להכניס אף אחד לרשימה... למה
לא?!
"זו הזדמנות של פעם בחיים! את עדיין בטוחה בזה? אין אף אחד
שתרצי לראות עמוק למטה?"
"אני לא מבינה, מאיפה כל השנאה שבך?"
"זה בסדר, גם אני לא. אני לא צריך לדעת למה, אני פשוט יודע
שאני שונא. שונא עד מוות! שנאה שמכילה את כל כולי. אני מתעורר
בבוקר בגלל השנאה, הולך בגלל השנאה, נושם בגלל השנאה ושונא
בגלל השנאה! וכך גם את. כל שאת צריכה לעשות זה אך להודות בזה.
ולהוסיף כמה שמות... לא מסובך."
"אבל אני אוהבת אותם. למה לי להזיק להם?"
"למה? את עוד שואלת למה? הלא בגללם את בוכה בלילות ונופלת
בימים. הם הרסו לך את החיים. לקחו את האושר שלך. ואת עוד שואלת
למה..."
"זה רק בגלל שהם הלכו."
"נטשו את מתכוונת."
"הם לא רצו ללכת, הכריחו אותם ללכת."
"מאין לך לדעת? לי זה נשמע כמו השערות מטופשות. כיאה לאישה
כמוך..."
"האמן לי, אני יודעת, אני מרגישה, אני יודעת."
לא הייתה לו ברירה אלא להאמין בדבר. הוא יודע שגם להם יש חלק
בלכתם. הוא לא רוצה לגלות לה, שכן תעשה מעשה ותגרום לעוד
פרידה. הוא מתקשה להאמין שאכן תעשה מעשה שכזה ועדיין דעתו
מנוגדת.
אך הוא אינו יכול לסרב ליחיד ששורד אותו. אך למה דווקא היא?
למה דווקא אותה הוא לא שונא?
כי היא שונה ממנו? כי היא אינה נופלת ממנו? אולי ברצונו להכיר
בה כנפשו התאומה? האם דווקא היא יכלה למלא תפקיד שכזה? היא
שונה ממנו בכל מובן. אם בעולם הגוונים נתהה הרי שהיא ורודה
כחלום בגיל הבגרות והוא בצבע השני שניגר מגרון אויבו. שני
וורוד. כל כך קרובים אך כל כך שונים.
כנראה שהיא פשוט עונה על צרכיו. מתעניינת. כן, זו המילה.
"טוב, עדיפה לי לכתי על פטפטת זו. מלאכה רבה מבארת בוא. אפגוש
בך כשאסיים."
"קדימה! נוס לך מעל פניי. בהצלחה במשימתך. אך אל תגיע אליי
לחשבון נפש. אין בכוחותיי לדון בשנאה."
"ראי, כשאגיע - השנאה תפוג לחלוטין."
"ומה אז?"
"אז אני אנוח לי וסוף סוף אגלה מה הם רוגע ונחת..."
"אדם בעל שנאה כה עצומה לא ימצא לעולם נחת. גם לא בנקמה. היה
שלום, שותף".

לו רק יגשים משאלתו. תוהו ובוהו ישרור לנצח במשכנם. עד שהיא
תעשה מעשה.
לעת עתה, להתראות אני, שלום אנוכי. אשוב לדון בכם בעתיד.