הוא, מה לו ולחלומות? הוא רואה רק את הקיים עכשיו!
לא זוכר מה היה ולא מנחש את העתיד. הוא גם לא מוטרד מזה.

והיא, החולמת כל היממה, כשהיא פוקחת את עיניה - רואה שחור.
כשעיניה עצומות - עולם גדוש בצבעים מתגלה לפניה.
שדות ירוקים, שמים כחולים ושער זהוב שמשתקף באגם שרק היא
מוצאת. כשפוקחת את עיניה ומביטה בראי, השער הזהוב נעלם. שוב
שחור.
היא מובילה את עצמה בעזרת המגע, רגש הידיים. מנוהלת על ידי מוט
ברזל קרה.

הוא לא מצליח לראות כלום כשעיניו עצומות. סומך אך על עיניו.
כשהוא נוגע, לא מרגיש כלום.
רק מבדיל בין חום לקור.

רק כאשר מעביר את ידו על גופה הוא מתחיל רועד ופרפרים מעופפים
בין שדות ירוקים לשמים כחולים.
הוא עוצם את עיניו ושערה הזהוב מתגלה לעיניו הכבויות שנדלקו
מהרגע שהוא אישר להן לראות באמת.
הוא מעביר את ידו מפניה, מלטף את שערה. הוא מושך את ידיו על כל
גופה. מרגיש בהבדל, כשעיניו עצומות, בין שפתיה לשדיים שלה.
והכול בעיניים עצומות!
והיא? החולמת בהקיץ, עוצמת את עיניה ורואה מאום. מאום!
פוקחת את עיניה
ורואה אותו,
רוכן מעליה.
כשגופו החטוב מכווץ.
מההתרגשות, מהמאמץ לענג את גופה,
מהחום.
מהרגש.
היא מביטה בו ומגלה לראשונה את גופו. ואת גופה.
הוא נראה בדיוק כפי שחלמה. בדיוק כפי שחלמה.
מאושרת מרגש האדיר שנוצר ביניהם, היא מגלה שכנראה, היא תמיד
יכלה להביט בו.
אך מעולם לא היה לה האומץ -

                           להפסיק לחלום