זה הדדי בינינו, למרות מה
שאומרים
אתה מנצל אותי
אני מנצלת אותך
עד שנשיג את הדבר האמיתי.
גם עמיחי כתב, אנשים
משתמשים זה בזה כמרפא לכאבם.

ולמרות זאת, גם זה אמיתי
אמיתי כמו הבית שלך
שהזמן עומד בו נחרץ
כשאני חוזרת בזמנים לא קבועים
מכתב הפרידה שלי על השולחן,
חיוור ועקשן
ותועה
בדרכו לפח, או למגירה, או לאיזו היסטוריה
המגבת על המתלה,
שהייתה שלי
והיא עדיין שלי אבל בלי מחויבות
תוכל להחליף לי מגבת ואני לא אוכל
להגיד דבר.
התחתונים שלך, על הרצפה, מגולגלים
בדיוק בתנוחה שהעפתי אותם בפעם שעברה
כי כל כביסה
קצת הורגת ריחות ורגעים במסווה
של ניקיון.
ויש חוקים, למרות מה
שאומרים
כשנפרדים, לא מתנשקים.
רק על הלחי, כמו ידידים
מותר לדבר, אבל אסור לספר
שאני חושבת גם על מישהו אחר.
כי אם תקנא זה רע,
ואם תפרגן זה רע.

(ובלי יותר מדי רומנטיקה,
שלא נהרוס את היזיזות)
הכל אמיתי

כמו ש -
צדו האחד של
הגוף כואב
אז נזהרים עליו
שלא להישען
ושוכבים על הצד השני.

אני יודעת אבל,
שאני מתרפאת

בעיקר כי אני מתחילה
לשכוח
על איזה צד מותר לישון

ולפעמים בתוך החושך,
אני מתהפכת בלי הכרה
וצדו האחד של הגוף
נוגע בך, ונדרך
ברעד של אנשים ישנים
כי שכח שאתה פה עדיין.

אנשים משתמשים זה בזה
כמרפא לכאבם. אחד את השני שמים
על הפצעים הקיומיים שלהם.
על העין, על הערוה, על הפה ועל היד הפתוחה.
תופסים זה את זה ולא רוצים להניח.                            
                   

(יהודה עמיחי)