נכנסתי לתוך מנהרה לבנה, עם להבה קטנה בקצה, עם בהירות ועם
אוםםם שאני משננת לעצמי. ראיתי את עצמי עומדת מולי עם גלימה
לבנה, רכה, ומתחתיה אני עירומה כביום היוולדי. אז ניסיתי לחשוב
מדוע נכנסתי למנהרה, ונזכרתי בשיעור היוגה שהיה לי באותו יום.
אז, המורה הזמינה אותי להיכנס לשם.
וראיתי כבשים מקפצות על מדשאות ירוקות וענקיות, הרחתי נרות של
קטורת, ושמעתי צחקוקים של ילדים. ראיתי נהר יפהפה ומזמין בקצה,
ואני לבד, משתכתשכת בו.
ראיתי מלאך לבן ששאל אותי לטוב לבי, ואני עניתי לו שיותר מדי.
ראיתי את משי, החתולה שלי, קוראת לי לבוא ללטף אותה.

ואז התעוררתי. וראיתי חיים. והתחילה ההמולה של היום והבלגן
המשמים. התחלתי לבכות ושוב לקוות. נכנסתי לעוד אפיזודה שלא
יכולתי לצאת ממנה. אפיזודה כזאת ש"אין מה לעשות" (ככה תמיד
שיננתי לעצמי באפיזודות האלה).
הסתכלתי על מאוורר התקרה, נזכרתי בחלומות, הדלקתי את הג'וינט
והתחלתי לשרוט את עצמי. שריטות עד אובדן נעורים שכבר הלכו.
נזכרתי בפאתטיות של החיים, בגלגולה של הנשמה.
פתחתי חור בתקרה.
נכנסתי למנהרה.