אחזתי בילדי בידו והלכתי בדרכי, בדרכו
פתאום ניתק ממני ורץ מאחורי העץ
רצתי גם אני לחפשו, אך לא היה שם,שיחק במחבואים
מבלי שהתחלתי לספור
נו איפה אתה? כבר התחלתי לדאוג
ואנשים חולפים ואני מסתובבת כמו חול
מגבירה קצב, מסתכלת ימין ושמאל
ופתאום מבחינה בילד שיושב על מזרון, לופט חזק חזק בשתי ידיו
ומבטו למרום, זה לא הילד שלי...
ממשיכה במירוץ והשמש עימי בתחרות, מי תרד ראשונה
ומשמאלי עוד ילד עומד כמו פסל, כמו מיצג ולא נותן לאף אחד
לפזול לכיוונו, גם זה לא הילד שלי...
עכבישים קטנים מטפסים במעלה גופי וגורמים לי לצמרמורת נוראית
המשחק הזה כבר לא מצחיק הולכת והולכת, השמש כבר ניצחה והתחיל
להחשיך, הדמעות התחילו לערפל לי את הדרך והאנשים כבר לא היו
מחייכים, איפה הילד שלי...
התיישבתי על הרצפה, מקפלת את ברכיי ועוטפת את עצמי בשלולית של
רחמיי, "נו, אמא, קומי! למה את לא מחפשת אותי"?
שמעתי קול מעומעם שהקפיץ אותי מהרצפה הלחה,
איפה אתה, צעקתי, זאת לא בדיחה! בוא הנה תכף ומייד!
אך הדממה מעולם לא נשמעה כל כך חזק, עד שהשקט כבר נשמע לי גס.
הקצב הצהיר שאין לו עוד כוח והעייפות עם הייאוש התערבבו למן
צבע ששטף את הרחוב, כבר עמדתי לוותר ולא ידעתי למי לפנות,
כשהרגשתי שקצת קשה לי לסחוב את עצמי ולפתע גם לא סחבתי כיוון
שסחבה אותי מן יד זעירה שהתווספו לה פנים, זה היה ילדי
איפה היית? מתי מדאגה!
אבל אמא, איזו מצחיקה, הייתי כל הזמן כאן, איתך!
מבולבלת ונרגשת לא הבנתי את הילד, רק אחרי כמה שנים, כשנסעתי
לטיול נוסף של מחבואים, לחפש את הילדה שבעצם היא אני
ולמדתי את הטריק, לא ללכת כה רחוק, כי מתחבאת היא בתוכי
רק לשמוע את הצחוק, ולדעת לא למחוק את עצמי...