שמה היה העלמה דורה, למרות שכבר תמו ימי נעוריה. היא הייתה
נמוכה למדי, צנומה, חיוורת ובעלת שיער חום-מלוכלך ודק. בגדייה
היו פשוטים ולא מיוחדים כפנייה, תמיד בצבעים דהויים ונעלמים.
אם הייתם מדמים אותה לחייה כלשהי, לבטח הייתם מדמים אותה
למכרסם כלשהו כעכבר שמסתתר כמעט תמיד.
העלמה דורה חייה תמיד בשתיקה - היא מעולם לא רבה אם אף אדם, לא
התנגדה, לא הביעה דעה, לא הסכימה... היא רק שתקה.
אם הייתם שואלים לדעתה בנושא מסוים תמיד הייתם מקבלים את אותה
התשובה, את אותה השתיקה. היא הייתה משפילה את עיניה הגדולות
לרצפה, מקווצת את שפתיה הדקיקות ומושכת בכתפייה.
עם זאת, היה דבר אשר ייחד אותה - זה היה דבר נעלם מעין, משהו
שצריך לחפש באדיקות ולהיחשף אליו בפרקי זמן מפתיעים בזמן
שאינכם מוכנים לכך - עיניה.
עיניה תמיד היו מרותקות לרצפה בביישנות וחששה מהעולם הגדול,
היא תמיד המתיקה סוד.
וכעת אני, נכדיי האהובים, רוצה לספר לכם על אותה העלמה המיוחדת
שכבר אז... ובכן, לא נקדים את הסוף, לפני שנדע ההתחלה.
מארי, ביתי, אנא תצטרפי אלינו... התוכלי להביא עימך גם קנקן של
תה? מה טוב יהיה!
כן, מארי, תודה יקירה.
ובכן יקיריי, אז, הנסיבות שהפגישו אותי עם העלמה דורה היו
נסיבות גרועות ומרות - זו הייתה מלחמה. מלחמה, נכדיי, זה לא
משחק מחשב אלים, כמו שראיתי אותך משחק, ג'ונתן. ממש לא. במלחמה
אתה לא מבחין בין יום ללילה, אתה רק יודע שאתה רעב ועייף וחייב
להדחיק את העובדה שממש רגע לפני, לידך, מת חברך הטוב ביותר
בצוות מאש ידידותית (מושג מטופש ותירוץ עלוב לכשלים).
במלחמה אתה... מוכן לאכול גופות כדי לשרוד וכדי למלא את בטנך
הזועקת לרעב. במלחמה אין מנצחים, במלחמה אין מפסידים - במלחמה
יש רק פצועים. ממלחמות כולם חוזרים פצועים, וגם אני הייתי
פצוע. ואולי אני עדיין פצוע. אבל אז, כשדיממתי כמו כבש שחוטה,
הייתי זקוק בדחיפות לטיפול רפואי ואותו קיבלתי במבנה לבן וישן
שפעם שימש כביה"ס. באותה העת המבנה שימש כבית החולים לפצועים.

שם... שם  זכיתי להכירה. שבועותיי הראשונים בבית החולים
המאולתר היו מטושטשים, מלאים בכאב, צרופים בזיכרונות ענוגים
מהבית ובזיכרונות מבעיתים מהמלחמה. הייתי פצוע קשה ואיבדתי דם
רב והייתי תשוש כפי שמעולם לא הייתי. מרוב הבלבול והעייפות,
התחלתי להזות (אם כי אני מנחש שגם למשככי הכאבים הזולים ההם
הייתה יד בנושא). ראיתי רוחות ואנשים מתים ונעדרים שנגעו בי כל
הזמן וקראו לי להצטרף אל 'האור', אליהם. מינה, אחותי הקטנה
שמתה מקדחת לפני שנים רבות משכה כל הזמן בידיי והצביעה לכיוון
לא ידוע וקראה כל הזמן:"שבלולון איטי שכמוך, בוא ותפוס אותי!
תבוא איתי! יש כאן הרבה עוגיות שוקולד והררים של טופי תות!".
אני זוכר כל זאת בצורה מאוד מטושטשת, אבל אחותי היא זו שנחקקה
בזיכרוני במיוחד- ילדה קטנה ומקסימה עם תלתלים ג'ינג'ים שופעים
וגומות חן קטנות.
הו, תודה מארי, התה מצוין. כן, אשמח לעוד כוס, תודה.
ובכן איפה הייתי? אה, כמובן.
בכל מקרה, זו הייתה כנראה התקופה המוזרה ביותר בחיי. נדדתי בין
החיים למוות, הולך על חוט השערה, מתנדנד ולא יודע היכן מקומי.
אבל לאט-לאט, הקרקע נהייתה יותר מוצקה, יותר בטוחה ומוכרת בצד
"החיים", ונראה שהחלטתי להישאר.
המשככים לא עזרו ממש והכאב עדיין היה חד ומשסע מבפנים, למרות
השיפור. אני מניח שצריך להודות בעיקר להעלמה דורה שטיפלה בי
במסירות ולא משה ממיטתי.
כל פעם כשהייתי פוקח את עיניי, היא תמיד הייתה שם, מסיתה את
מבטה בביישנות ומחייכת חיוך קטן ומסופק. היה משהו מרגיע בזה.
ידיה היו רכות ודקיקות, והיא תמיד החליפה את תחבושותיי
בעדינות, האכילה אותי ודאגה לי. בעצם, הבחנתי כשהייתי מפוקח
מספיק שהיא טיפלה אך ורק בי. שאר החולים והפצועים הספורים
שדיממו איתי באותו החדר בכלל לא ראו אותה, רק אני הרגשתי אותה
כל הזמן.
זה היה קצת מוזר, בהתחשב בכך שלא ראיתי אחיות נוספות.
ניסיתי לדובב אותה, לשוחח. העלמה דורה לא דיברה. היא רק הנהנה
ונדה בראשה או משכה בכתפייה בגמלוניות.  
לבסוף התייאשתי. לא ניסיתי לדובב אותה אך עם זאת המשכתי לגעגע
ולפטפט כמו ברווז שוטה. הרגשתי חובה כלפיה ולמסירותה המדהימה.
סיפרתי לה רבות על עצמי ועל חיי, והיא תמיד הנהנה בהבנה וחייכה
כשצריך. כשהעברתי את חיי מול רוחי הגעתי לתבונות רבות ואפשר
להגיד שאז החלמתי לא רק פיזית אלא גם נפשית.
החלטתי שכשאחלים - אחזור לביתי, אשא לאישה עלמה כלבבי ואלמד
דברים חדשים וחשובים כדי לפעול בעתיד למען השלום.
גם זאת כמובן סיפרתי לה... חיוכה הביישני דעך מעט. כמובן שלא
הנחתי את ליבי על הדבר יתר על המידה, אך זאת הייתה אות.
לבסוף החלמתי. ככל שהתקרב מועד עזיבתי, לעלמה דורה מצבי הרוח
היו משתנים במהירות - כשהיא ראתה למשל פצעים שהגלידו, חייכה
בסיפוק. כשהיא הקשיבה לחלומות שחרזתי באוזנייה בהתלהבות -
חיוכה הפך למאולץ יותר ועיניה היו נעוצות ברצפה.
לבסוף הייתי מוכן לעזוב. העלמה דורה ליוותני אל היציאה של בית
החולים. אני זוכר כמו אתמול את הצללים המוארכים ואת השקט
הנוראי ששרר שם מלבד אנקות הפרקט והחולים.
ביקשתי ממנה להלוות אותי אל השער שמעבר לבוסתן אך היא הנידה
בראשה בפחד והביטה בשמיים האפורים בחרדה.
"אני יכול לעשות משהו למענך?" שאלתי, שנייה לפני שאני עוזב.
היא תהתה רגע בדממה, ואז הנהנה. ברכות ובעדינות המאופיינת רק
לה, היא חיבקה אותי ונישקה בהיסוס בשפתיי. נתתי לה. טעמה וריחה
היו קצת מוזרים, אך מנחמים.
הרפנו. שאלתי אם היא רוצה לנסוע איתי חזרה. היא הנהנה בעצב אבל
צעדה צעד נסגני אחורנית.
"את לא יכולה לעזוב?"
הנהון.
"אי אפשר להגיע להסדר?"
היא נדה.
נתתי לה פתק עם כתובת ביתי ואמרתי לה לבוא מתי שתוכל. היא
הנהנה ודמעת פנינה נשרה מעיניה האפורות והמוזרות. חייכתי בעצב
והלכתי.
שנים מאוחר יותר, לא שמעתי ממנה דבר אך הייתה לי לפעמים הרגשה
שהיא פה, לידי. אפילו ראיתי אותה פעם בחדרי.
התחתנתי, הקמתי משפחה... חייתי.
בהיותי כבן 40, חבר וותיק מהצבא בא לבקרני. הוא היה אז בבסיס
הסמוך. סיפרתי לו את הסיפור המופלא על החלמתי והוא התרגש.
"אבל איך ידעת את שמה אם מעולם לא דיברה?", הוא תהה. לא ידעתי.

"איך קראו לה?"
"העלמה דורה".
"היא... הו אלוהים, היא שקטה כזאת, אפרורית, צנומה ובעלת שיער
חום?" הוא שאל בעצבנות.
"כן... עיניים אפורות, נמוכה למדי?"
"כן!".
"אתה מכיר אותה?"
"כן, חבר, הכרתי אותה לפנייך. היא הייתה אחות בבסיס שלי. ו...
היא מתה".
"מה? מתי?!"
"הרבה-הרבה לפני שנפצעת. אתה יודע שהיא הייתה מאוהבת בך
בסתר?".
ובכן, הבית החולים ההוא היה בסה"כ רדוף רוחות. הכל הסתדר.
אני מאמין שהעלמה דורה היא המלאך השומר שלי שאולי עדיין איתי,
גם בהיותי תרח זקן וקירח, ואולי היא פה בינינו, מחייכת
בביישנות ומסיתה את עיניה האפורות והשקופות כדי שלא תיראו שאם
מביטים בהן בריכוז- נראים חלקים ממוחה וגולגולתה.