"זה מעבר חצייה או פסנתר?" שאל האיש בעל המימדים העצומים והזקן
הקטן בעודו בוהה בדף לבן למחצה. זה בית קברות, אבא.
אף פעם לא הבנתי איך אדם כל כך קרוב פיזית יכול להיות כל כך
שונה ממני.

כתריסר שנים מאוחר יותר, אני עומד ומסתכל על בתי היחידה, גל
מודה, ואני מפחד לשאול אותה את אותה השאלה. איך אפשר לשאול
משהו שעל הנייר הוא כבר שלי? היא הסתכלה עליי וחיכתה שאני אגיד
לה שזה ציור נהדר, ושהיא הבת הכי מוצלחת ומוכשרת בעולם, אך
המילים נתקעו. בלי להסתכל על ארשת פניה המאוכזבות לבטח, יצאתי
לשאוף מעט אוויר צח. ליד מדרכת הבטון שכבה לה שכבה ענקית אך
שטוחה של זפת קשה אשר קראה לי לשבת עליה. ובעוד אני יושב על
הזפת אני רואה עמוד שעליו מצויר סימן מוכר. ואז נזכרתי שזהו
הציור שאבי דיבר עליו בעת שהקריא לי סיפור בילדותי, על הנסיך
הקטן שנתקל בנחשים שאוכלים פילים.

עברו אולי תריסר שניות, עד שתפסתי את עצמי בידיים. במחשבה
שנייה זה לא נכון לתאר את זה ככה. עברה קופסת פלסטיק מהבהבת על
ארבעה גלגלים וניתקו תחילה את ידיי מהגוף וכעבור מספר מאיות גם
את ראשי. הראש עף היישר אל בין הידיים השמוטות בכביש.

כולם מלווים אותי כעת בדרכי האחרונה אל האדמה, עת ההספד, אך אף
אחד לא מצליח להגיד דבר אחר מלבד "חבל, כל כך רציתי להכיר
אותו".