הן נפגשו בפינת הרחוב.
קרני שמש ראשונות נגהו לאטן על קיר הבטון המתקלף. האספלט חרק
תחת רגליהן, העקבים שרטו קלות את שכבת החול הדקה שכיסתה את
המדרכה.
שלוליות קטנות נקוו לצד הכביש, מים מעופשים, מלוכלכים, של עיר
מזוהמת, משקפים פיסת שמיים תכולה של ימים שיוכלו להיות טובים
יותר, אולי.
קרן באה ממערב, כף ידה מורמת אל פניה כדי להגן מפני צריבת
הקרניים המסנוורות. מירב באה מהצפון, פניה מועדות לדירתה
הצפופה, הכוך הקטן שלה. גלית באה מהמזרח, קרני השמש שרק עתה
נולדה מחממות את גבה, שעטוף מעיל ורוד, צמרירי. ותמר באה
מהדרום, עיניה טרוטות מהלילה הארוך, פיה מחניק אך בקושי את
הפיהוק.
שלולית המים חסמה את המדרכה כמעט לחלוטין. הגשם שירד בלילה היה
קשה במיוחד, טיפות גדולות כמטבע ניטחו בזעם, ומערכת הניקוז לא
מילאה את תפקידה. מנורות הרחוב שעדיין לא נכבו שלחו אף הן את
אורן, שפגע במשטח המים והשתקף בחזרה אל כל מי שהתבונן.
ארבעתן הגיעו אל השלולית כמעט באותו הרגע, מבטיהן חלפו על פני
השלולית, ופניהן התקמטו לרגע בבלבול. פיסת המדרכה שנותרה פנויה
הייתה צרה מדי לארבעתן.
לרגע הן עצרו, היססו, החליפו מבטים.

גלית התעוררה מחום השמש על פניה. היא ניסתה לשוב ולהירדם, עצמה
עיניה בכוח, אבל מבעד לעפעפיה השמש צרבה עיגולים אדומים,
חרוכים, שלא נתנו לה מנוחה. בלית ברירה היא קמה, כפות רגלה
פוגשות לראשונה ברצפות הקרות, המנוכרות. רעד קל עבר בה, והיא
מיהרה לתחוב את רגליה אל תוך הגרביונים. כעת המפגש עם הרצפות
כבר לא איים עליה כל-כך, והיא הזדקפה במהירות, שולחת ידיה אל
עבר בגדיה. רצף מהיר של התלבשות - תחילה התחתונים והחזייה,
אחריהן החצאית הקצרה והחולצה, ולבסוף זרקה על עצמה את המעיל
האהוב, המהוה, שליווה אותה שנים כה רבות. היא העבירה עליו את
כף ידה, מגע הפרווה הסינתטית כה מוכר על עורה. היא חייכה
לעצמה. טוב שיש משהו אחד מוכר שאפשר להישען עליו.
היא הסתובבה, מבטה מרפרף על הגבר שעודו ישן, גפיו מפוזרות לכל
עבר. גופו היה חלק באופן נערי כמעט, אבל השרירים שפעמו בשנתו
הראו יותר מכל דבר שמדובר כאן בגבר. גופו בנוי היטב, חזה רחב,
זרועות חזקות. גבר, כזה שאפשר לטמון את הראש בחיקו ולבכות,
להישען עליו והוא יידע לתפוס. נשימתה נעתקה לרגע, והיא הכריחה
את הדמעה שצצה בזווית עינה להתייבש.
בפרץ אימפולסיבי היא יצאה אל המרפסת. תחתיה נפרש בוקר ירושלמי,
אנשים מכל הסוגים ומכל המינים מיהרו בכיוונים שונים ומשונים.
האוטובוסים עוד לא החלו את מחזורם היומי, אבל העיר כבר התעוררה
מזמן. החרדים כבר חזרו מתפילת השחרית. היא העריצה אותם על
קדחתנותם הבלתי פוסקת. נדמה היה לה שתמיד יש להם מה לעשות.
מבטה חקר את האבנים הירושלמיות הבונות את הבתים. היא אהבה
אותן, ישנות, עתיקות, מוכתמות בפיח. הן היו כל-כך מוכרות
ויציבות, הן נראו כאילו דבר לא יעקור אותן ממקומן. באופק היא
הבחינה בכיפת הזהב שהחזירה את קרני השמש הזורחת, והיא ידעה
שהגיע הזמן ללכת.
לרגע היא היססה אל מול נעלי העקב. הרצפה הייתה עדיין קרה תחת
רגליה, והעקבים הגבוהים, הדקים, קרצו לה. לבסוף החליטה שלא.
נקישת העקבים על המרצפות תהיה רועשת, והוא עשוי להתעורר. ובזה
אין היא חפצה.
בשקט היא אספה את נעלי העקב ביד אחד, את תיקה הקטן בשנייה,
ויצאה מחדרו. את דלת הדירה היא סגרה מאחוריה בשקט בשקט, בלי
להעיף אף לא מבט אחד לאחור.

כשגלית סגרה את הדלת, פקחה תמר את עיניה. הקור צרב בעצמותיה,
והיא שלחה ידה אל עבר הדובי שלה. אצבעותיה סגרו על פלומת שער
רכה, ופתאום היא נזכרה היכן היא.
היא צריכה ללכת.
במהירות שלפה עצמה מהמיטה. לרגע התלבטה אם להעיר אותו ולומר
שלום, בסוף החליטה שלא. זה היה יפה, למה לסיים את זה באי
נעימות?
היא החלה להתלבש, לאט, בשקט. השתחלה אל תוך פרטי הלבוש
הצמודים, הסקסיים, הלא נוחים. פתאום היא חשה געגוע לטי שרט
ולג'ינס.
בעדינות היא נעלה את נעלי העקב, וקמה ללכת.
חוסר זהירות רגעי, נעלה נתקעה ברגל הכיסא, גורמת לה ליפול ברעש
אל הרצפה.
הוא התעורר, כמובן.
התנצלות מהירה, "סליחה שהערתי אותך", "לא נורא לא קרה כלום",
מילות נימוסין קרירות בחיפוש אחר מכנה משותף.
הם יושבים במטבח, שותים קפה של בוקר, הדממה מנסרת את האוויר
ותמר רוצה לצרוח, לצרוח, רק שמשהו יפר כבר את השקט הזה. העדר
המילים מהדהד בין ארבעת הקירות הלבנים, הריקים, והמועקה כל-כך
רבה שהיא כבר מכבידה, פיזית, על כתפיה של תמר.
באור הבוקר נגלו כל הפערים שלא נראו בליל אמש כשהם התחרו מי
יפשיט את השני קודם. כל אותם פערים שהתמזגו עם חשכת הלילה
פתאום נחשפו במלוא מערומיהם, במלוא כיעורם.
הוא היה בן 30, תואר, עבודה, קריירה, חיפש אישה להקים אתה
משפחה,
חלום-אמריקאי-בית-אישה-שלושה-ילדים-כלב-גדר-כלונסאות-לבנה.
הלילה אתה, התיכוניסטית הקטנה, היה תוצר של שילוב קטלני בין
אלכוהול וחרמנות. לא הייתה לה שום אשליה בנושא זה.
לא הייתה להם מילה לומר אחד לשנייה.
תמר מיהרה לסיים את הקפה שלה, וברחה משם, ממלמלת מילות פרידה
חלולות מבעד לשיניים קפוצות.

כשתמר לגמה את לגימת הקפה האחרונה מירב הסיטה את הווילון
מחלונה.
הווילון שבת דודתה רקמה לה כמתנת נישואין.
היא נשמה עמוק אל קרבה את אוויר הבוקר המזוהם של העיר, נחיריה
רטטו בחיפוש אחר רסיסי ריח שאינו כימי או תעשייתי, אך לשווא.
היא העבירה את ידה על הצד השני של המיטה הזוגית שלה, מחפשת
בהיסח הדעת אחר חום גוף, אחר השקע שמותירים קימורי הגבר, אך
הסדין היה מתוח וקריר כנגד עורה.
היא נאנחה.
מאז שדוד עזב והיא נותרה לבדה בדירה שהם חלקו יחד, אחז בה אי
שקט. נפשה ייחלה לחזור אל המושב שאותו עזבה למען בעלה העירוני.
היא סירבה להודות בכך, אך עמוק בתוכה היא ידעה שהעיר אינה
בשבילה. הלכלוך, הגסות, בליל הפרצופים הלא מוכרים, כל זה לא
היה בשבילה.
מחשבותיה נדדו אל אורי. בעיני רוחה עלו הזיפים השחורים,
הקוצניים, שעל סנטרו, ואותם הסנדלים המהוהים שהוא סירב להחליף,
ומכנסי החאקי הקצרים, המשופשפים. ריח החציר שנדף ממנו, עורפו
צרוב השמש.
היא ידעה שהעיר אינה בשבילה.
אך כבר לא היה לה למה לחזור.

כשמירב קצצה סלט לארוחת הבוקר, קרן פתחה את זרם המים במקלחת.
היא נתנה למים לשטוף את גופה, וקרצפה בו כל סנטימטר באופן כמעט
פנאטי, מקפידה שלא תשכח שום איבר.
היא שמה דגש מיוחד על צווארה ועל ירכיה, שכן ידעה ששם טמונות
הראיות המרשיעות ביותר.
רק לאחר שעה ארוכה, ולאחר שכמעט סיימה את הסבון, היא סגרה את
המים והתנגבה.
"אני באמת לא מבין מה לוקח לך כל-כך הרבה זמן", צעק לה גבריאל
מהחדר השני.
היא חייכה, אך לא ענתה, וניגבה את האדים מהמראה.
כשהיא יצאה מחדר האמבטיה הוא תפס במותניה ונשק לצווארה
בחושניות.
"לא, גבריאל", היא צחקה, "לא אחרי המקלחת."
"אני אשמח אם תסבירי לי מה הקטע עם המקלחות הארוכות האלה. אני
מצורע או משהו כזה?"
"ממש לא", היא הסיטה קווצת שער ממצחו, "אני פשוט לא רוצה לתת
לאמיר סיבה לחשוד. אתה יודע שריח גוף זה דבר מאוד ייחודי, ואם
יהיה לי ריח של גבר אחר הוא יבחין בכך."
גבריאל נעץ בה מבט רציני. לרגע הוא נראה מתלבט, אך לבסוף אמר:
"שיהיה כרצונך."
גבריאל וקרן היו נפגשים בדירתו של זה פעם בשבוע. בעלה, כמובן,
לא ידע על כך דבר.
קרן הכירה את אמיר בכיתה י'. הוא היה מלך הכיתה, והיא הייתה
תולעת ספרים קטנה שהייתה יושבת בפינה הכיתה, שותקת תמיד, נחבאת
אל הכלים.
כשהוא הציע לה לצאת אתו היא הייתה בטוחה שזו טעות, שהוא חשב
שהיא מישהי אחרת, אך כשהדייטים נהיו יותר דחופים, וכשהם רשמית
נהיו זוג, היא התחילה לאט לשקוע אל תוך המחשבה הנעימה שכן, זה
אכן קרה, מלך הכיתה התעניין דווקא בה.
הם נותרו יחד במשך שנים, שירתו בצבא בבסיסים שונים אך התראו כל
סוף שבוע, עשו תארים באוניברסיטאות שונות אך למדו למבחנים
ביחד.
בתום שנת הלימודים השנייה הוא הציע לה נישואין, היא הסכימה,
והם התחתנו בחתונה גרנדיוזית עם מאות אורחים באולם אירועים
מלוקק כלשהו.
לנישואיהם מלאה שנה כשקרן הבינה שזה פשוט לא זה.
לנישואיהם מלאו שנתיים כשהיא התחילה להתראות עם גבריאל.

ארבע הנשים הביטו אחת בשנייה. פיסות שמיים השתקפו בארבעה זוגות
עיניים בצבעים שונים.
מבטיהן זגזגו בין השלולית לפניהן של האחרות, מתלבטות, מהססות,
לא יודעות אם לנהוג בנימוס ולתת לאחרת לצעוד או לצעוד קדימה
ולתבוע לעצמן את פיסת המדרכה הצרה.
הייתה זו תמר שצעדה ראשונה, החלטית, וכבשה את המרצפות המעטות
שהשלולית הותירה להן.

פחות מרבע שעה אחרי שעזבה את ביתו, התיישבה תמר ברכבת ושמה את
ה"דרזדן דולז" בדיסקמן.
הרכבת דהרה צפונה, חולפת במהירות על פני נופים לא מוכרים,
אשדוד, יבנה, רחובות, לוד, מערכת הכריזה מתגברת על המוזיקה.
אמנדה פאלמר צרחה לה באוזניים:
and you thought you could change the world  by opening your
legs
well it isn't very hard, try kicking them instead
בריאן השתולל על התופים ותמר חייכה חיוך מריר ששרטט את הבל
נשימתה על חלון הרכבת.
זיכרונות ליל אמש ריצדו במוחה, והיא חשבה כמה המשפט הזה מתאים,
איך היא פתחה רגליים בשבילו, מוחה הלום אלכוהול ובדידות,
וניסתה להשכיח הכול בחום חיבוקו.
הוא התנשף, והזיע, זעתו הדביקה ניגרה על מצחו וטפטפה על שדיה,
ולא היה לה אכפת, רק קצת חום אנושי.
אצבעה מיהרה ללחוץ על כפתור ה-forward, והיא עברה הלאה, אל
השיר הבא.
לנצח אפתח רגליים, היא חשבה לעצמה, הרבה יותר קל לפתוח אותן
מאשר לבעוט בהן.

גם פיסת המדרכה הפנויה הייתה רטובה, זאת גילתה תמר באיחור.
בפעם השנייה באותו היום היא מעדה. העקב הדקיק שעיטר את נעלה של
תמר לא תמך בגופה והיא כשלה אל תוך השלולית.
הייתה זו מירב שקפצה ראשונה לעזרתה.
אמהית, מבטה חמים, היא עזרה לתמר לקום מן הבוץ, תומכת
בזרועותיה השבריריות ועוזרת לה לייצב את עצמה.
תמר ניסתה לחנוק את הדמעות שעלו בגרונה, יותר מבושה מאשר
מכאב.
"את בסדר?" שאלה אותה מירב, קולה רווי דאגה.
"כן, בוודאי", ירתה תמר ופנתה ללכת בחיפזון.

מירב דחפה מעליה את אורי וברחה אל תחנת האוטובוס.
"חכי!" ריצתו הייתה מהירה משלה והוא תפס בכנף בגדה, מכריח אותה
לעצור.
"אורי, תעזוב אותי, זה לא יעבוד", התחננה מירב.
"למה לא?" שאל בעיקשות, עיניו בוערות, "מתי זה יעבוד אם לא
עכשיו? אחרי שתתגרשי מהבעל השני? אני לא אחכה לך כל החיים!"
"לא ביקשתי שתחכה", התפרצה מירב, "למעשה בכלל לא ידעתי שאתה
מעוניין בי!"
אורי הסיט קווצת שיער מפניה בתנועה אלימה.
"על מי את עובדת, מירב?" נדמה כאילו עיניו מילאו את כל שדה
ראייתה, "את ידעת עוד בתיכון שלבי שייך אך ורק לך. נתתי לך
להיות עם דוד כי ראיתי שאת מאושרת אתו. זה כל מה שרציתי
בשבילך, את מבינה? שתהיי מאושרת. אם היית נותנת לי את הסימן
הכי קטן שלא טוב לך, הייתי תופס את האוטובוס הראשון לתל אביב
ונושא אותך על כפיי חזרה לקיבוץ. אבל את מעולם לא נתת לי סימן
כזה."
מירב נאנחה.
"נכון. ועכשיו זה מאוחר מדי, אינך מבין? אני כמעט בת 40, אורי,
וגם אתה כבר לא צעיר. את ההזדמנות שלנו פספסנו, אני מבוגרת
מכדי להביא ילדים ואתה לא תועיל לעצמך אם תכבול את עצמך אליי
לכל החיים."
"אני לא רוצה ילדים, רק אותך", הוא דיבר בעיקשות של ילד שהתמקד
בממתק במכולת, "מה זה ילד לעומת כל השנים שבזבזתי בציפייה
לך?"
"לא, אורי", מירב סימנה בידה לאוטובוס המתקרב שיעצור, "אני
אוהבת אותך, אבל לא אעשה לך את זה."
דלתות האוטובוס נפתחו ומשב רוח קריר פרץ מהן החוצה.
מירב נמלטה אל תוכן, נושכת את שפתיה פן תפרוץ בבכי, ומקפידה
שלא להסתכל אחורה.
רק אחרי דקה של נסיעה מירב הרשתה לעצמה להגניב מבט לחלון
האחורי, שם נראתה דמות גברית שזופה בזעיר אנפין.

"את בסדר?" גלית הייתה השנייה שנחלצה לעזרתה של תמר.
"כן, כן", גם אותה תמר דחתה מעליה, הבושה בוערת בה, "זה כלום,
ממש כלום."
"אבל כל הבגדים שלך נהרסו!" גלית ספקה כפיה, "וכל-כך קר עכשיו!
הבית שלך רחוק?"
דאגת האישה זרה נגעה לרגע ללבה של תמר, והיא בחרה לענות תשובה
כנה.
"קצת... בערך."
גלית היססה לרגע.
"קחי", היא השתחלה אל מחוץ למעיל שלה, האהוב, הוותיק, והושיטה
אותו לתמר.
תמר נעצה בה מבט חשדני, מפקפקת אוטומאטית בנדיבות של האישה
הזו, הזרה לה לחלוטין. איפה המלכוד כאן?
"זה בסדר", שיקרה גלית, "אני בדיוק בדרכי לקנות מעיל חדש. אני
לא צריכה את זה, הוא ישן מדי."
עיניה של תמר עוד נראו מבולבלות לרגע, אך היא התרצתה ולקחה את
המעיל. היא התעטפה בו לאטה, והוא חיבק אותה בחמימותו. תמר
נמלאה פתאום הכרת תודה לזרה שהייתה כה נדיבה כלפיה.
היא פתחה את פיה להודות לה, אך היא כבר לא הייתה שם.

גלית ישבה באחורי קו 480, מלווה את המכוניות הנוסעות לצד
האוטובוס במבטה.
ראשה המה מחשבות שהתרוצצו בו כעכברים במלכודת.
היא שלפה מתיקה קופסת מתכת קטנה ובה כ-70 כדורי שינה קטנטנים.
מהתא הצדדי היא הוציאה בקבוקון מתכת שהיה עוד מלא למחצה בג'וני
ווקר. רד לייבל.
בזיכרונה עלו תווי פניה של מרילין. מרילין היפה, אלילת שנות
ה-50, האישה האולטימטיבית. יפיפיות באו והלכו, אבל היא נשארה.
יופיה יציב, לא משתנה עם השנים, נותר חקוק בלבבות רבים.
תוך פחות משלוש דקות קופסת המתכת הייתה ריקה.
גלית הביטה מבעד לחלון וספרה מכוניות אדומות.

תמר המשיכה הביתה, מתחממת במעיל המהוה. היא יכלה להבחין שפעם
הוא היה ורוד, כיום צבעו היה צבע המתקרא אפר ורדים.
באופן משונה, חשה תמר שהבד הישן נוטע בה כוחות מחודשים.
היא חייכה, זקפה כתפיה והמשיכה לצעוד.

קרן לא פצתה פיה במהלך ההתרחשות.
גם היא חשה צורך לעזור לילדה האומללה לקום, אבל הקדימו אותה,
והיא ראתה שאין בה צורך, אז בחרה להיות בצד ולשתוק.
היא הביטה בחיוך בגבן המתרחק של שלוש הנשים. כל אחת מהן פנתה
לרחוב אחר, לא מבחינה בשתיים האחרות.
היחס החם שהאישה העניקה לילדה נגעה ללבה של קרן, וגם הענקת
המעיל לא נעלמה ממנה.
הפלאפון שלה צלצל פתאום, על הצג מופיע מספרו של גבריאל.
היא ענתה, וניהלה אתו שיחה קצרה, עליזה.
פתאום הכול נראה פשוט יותר. היא ידעה מה לעשות.
"אני אוהב אותך", "גם אני אותך", היא ניתקה את השיחה וחייכה
לעצמה, ממשיכה לעקוב אחר שלוש הנשים.
שלושתן, כמו מתואמות, עצרו לרגע והעיפו מבט אחורה, ועל פניהן
הפציע חיוך - ספק אל קרן ספק אל השלולית.
אחר המשיכו ללכת.
קרן שתקה וקפצה במלוא הכוח אל השלולית, משפריצה סביבה נתזי מים
ככלכלב שובב, צוחקת צחוק מצטלצל, מתנגן.