היום אתה נסעת... אני אפילו לא יודעת לכמה זמן, לא יודעת האם
אתה בריא, מה זאת התאונה הזו שעברת לא מזמן. ואני דואגת לך כל
כך. וכל כך רוצה לדעת מה שלומך, מה אתך, איך אתה מרגיש, האם
אתה מאושר. אבל לא יודעת כלום. שום דבר. לוטה בערפל בכל הקשור
אליך. ואתה מעולם לא ששת לשתף. מעולם לא נפתחת. "החיים
הסודיים" קראת לזה לא מזמן. חיים שמאז ומתמיד רציתי לדעת
עליהם, להיות שותפה מלאה לבעיות שלך, לעצב הנורא שעולה ממך,
לדיכאון הזה. ועכשיו אתה טוען שהם יצאו החוצה. שאתה כבר לא
מפחד יותר. ואני תוהה, עדיין תוהה מה גרם לך לפחד ממני. הבחורה
שטענת לכל אורך הקשר שלא אהבת כמוה. תוהה עדיין יום יום מדוע
היית כל כך סגור למרות מה שהיה בינינו. וכבר מתחילה לתהות,
בעצם כבר לא כל כך מתחילה, האם אהבת אותי אי פעם באמת. ואני
חוששת מהנורא מכול. שבעצם לא אהבת מעולם. שבעצם האהבה הזו
שירתה משהו אצלך, סוג של אושר עצמי. כי אני חושבת שמה שהחזיק
אותי עד עכשיו זאת הידיעה הזו, שמישהו אהב אותי כמו שצריך
לאהוב פעם אחת ולתמיד. ובגלל זה גם שיתפתי. הרגשתי כל כך בטוחה
אתך בתחילתו של הקשר וחשבתי שזהו, זה נגמר, נגמר החשש התמידי
הזה. יש מישהו שסוף סוף אכפת לו ממני, מישהו שאני יקרה לו כל
כך. אבל אני חושבת שטעיתי, היום, כמעט חמישה חודשים אחרי
הפרידה.
ואתה יודע מה הכי נורא? שאני פשוט לא מצליחה להשתחרר. לא
מצליחה להשתחרר מהרגש שלי אליך. נכון שזה הרבה פחות עכשיו,
ואני כבר לא חושבת עליך בפנאטיות כל יום, אבל כשזה מגיע, זה
כואב כל כך. ואתה יודע מה הכי מוזר? שהיום אני מבינה כמה טיפשה
הייתי, וכמה נתתי לך להשפיל אותי ולהעביר אותי ככה (בקלות בלתי
נסבלת) את מה שעברתי אתך. ואני לא חושבת שאתה יודע בכלל, קולט
כמה סבל גרמת לי. כמה היה לי קשה כל כך, כמה אומץ דרש ממני
לעשות את הצעד ההוא, כמה כוחות נפשיים, כי מעולם לא חשבתי
שאהיה מסוגלת לכך, בטח ובטח שלא אתך. ואם עשיתי זאת, כנראה
שהמצב היה באמת גרוע. רק היום בדיעבד אני יכולה להביט בזה
ישירות ולהבין כמה לא היה לנו טוב ביחד. כמה הייתי מושפלת וכמה
ויתרתי לעצמי ועל הרצונות הבסיסיים שלי. כמה הייתי מוכנה
להתפשר. ואלו היו פשרות לא בריאות, שלא צריכות להיעשות. כי
אמנם אהבת אותי (כך טענת) אך לא הרגשתי כך. והייתי מוכנה לעשות
הכול כדי שהקשר הזה יצליח, גם במחיר של ויתור על הרצונות שלי,
עד שכבר לא יכולתי עוד. ומכאן הגיעה הפרידה שלי ממך.
ולמרות כל אלה, אני עדיין אוהבת אותך. ומשום מה אני מסרבת
לראות דברים אחרים אלא רק את הטוב שבך, את הטוהר הזה. את
הבפנים שלך שמסרב לצאת ולא ייצא כנראה לעולם. את האני האמיתי
שלך שהוא כל כך יפה בעיניי, את האדם שראיתי למרות שסירב להיחשף
ועל כן התאהבתי. את הכאב הזה שבך שחופף במקצת לכאבי שלי.
והחיבור הזה בינינו, גם בלי שנצטרך להגיד משהו, שהשפיע עליי
למן הרגע הראשון שהכרתי אותך.
אני חושבת שמה שהכי כאב לי בסופו של דבר זה משפט אחד שאמרת אז.
אמרת שנשמתך הושחתה מעבר ליכולת לאהוב, ושחייך בתקופה האחרונה
היו חיים של סיוט וחלום. אני תוהה האם אני הייתי הסיוט של
חייך. והאם המשפט שכתבת בנוגע לכך שהיית אדם אחר בכל השנה
האחרונה, נוגע גם אליי. ואולי בעצם הכרתי אדם אחר וגם עליי
הרעפת אשליות כוזבות, כפי שעשית לכל כך הרבה לפניי. וזה בעצם
הכי כואב בכל הסיפור שלנו. אבל כנראה שאת כל הדברים האלו לא
אדע לעולם, וסימני השאלה הכל כך גדולים וכואבים הללו יישארו
אתי עד יום מותי. אבל אולי בעצם עדיף כך, כי אני מעדיפה לחיות
בהרגשה שאכן אהבת אותי, ולא לגלות את מה שנראית לי האמת
לאמיתה. הדבר שכרגע הוא הפחד הגדול שלי.