'אני הולכת למות', מלמלה זואי בשקט, לעצמה.
'אני הולכת למות', חזרה בשנית, רק קצת יותר בקול.
'אני הולכת למות!' זעקה זואי במלוא כוחותיה, אבל איש לא
הסתובב. הם הניחו שהיא עוד אחת מאותם משוגעים, אלו שצועקים
שטויות ברחובות, כאלו שכביכול ראו את אלוהים.
'אני הולכת קפוט, לגמרי, לתמיד, איש לא יראה אותי, איש לא ישמע
אותי יותר. אני לא אקרא עיתון, ולא אשמע את מצעד הלהיטים, אין
,זהו, נאדה, כלום, לא יישאר ממני דבר, אני אהיה מכאלו שהלכו,
שבזבזו אפשרויות, שהיה יכול לצאת מהם כל כך הרבה, אבל הגורל
לקח אותם. את הטובים הופכים למלאכים, אתם יודעים, כל אותן
קלישאות של מוות. אבל זה לא ישנה שום דבר, אני לא אהיה פה,
ומעכשיו כבר לא אכפת לי', וככה זואי המשיכה, חוזרת על מנטרה
קבועה, מברברת על מוות שידוע רק לה.
מדי פעם מישהו זרק לה כמה אגורות, אתם יודעים, כל אלו, שאחר כך
יאמרו שהם אנשים טובים, שהם עוזרים, שהם תורמים.
אבל את הטובים הופכים למלאכים.
לפחות זה מה שהקלישאה של המוות אומרת.