8:00 בבוקר
פוקחת עיניים
מעליי קירות מתקלפים
מולי אחות זועמת צועקת שהגיע זמן לקום.

דמעה מלוחה נופלת על סדין
מוכתם בהפרשות של מטורפים שכבר מתו מזמן.

ארוחת בוקר
לודמילה וסלמון קוראים לי שאשב לידם,
אני נכנסת בסערה
לא מוצאת מקום
מתיישבת בלי לקחת לי מגש
מסתכלת לצדדים
הקיבה שלי בוערת
אני קמה בפחד ויוצאת למרפסת.

סיגריה ראשונה
סיגריה שניה
סיגריה שלישית

פסיכודרמה
המטפלת שואלת שאלות נוקבות
המכנסיים הענקיים שנתנו לי נופלות
אני לא מצליחה לחשוב
לא מצליחה לדבר
לא מצליחה שלא לרעוד.

סיגריה רביעית
זקן מעוות, מצחין וצולע מתקרב אליי,
הוא כבר ממש קרוב
הוא נושם עליי חזק ומכוון אלי את שתי ידיו המקולפות
"קח סיגריה ותחזור למחלקה הסגורה שלך יא מזדיין"
עומר מגן עליי.

בואי קטנה, בואי נלך להרגיש.
לא רוצה ללכת ולא רוצה להרגיש.

אני מחכה שזה יקרה,
כל כך רוצה שזה יקרה
אני בטוחה שזה יקרה.
אכנס לפגישת המחלקה בחמישי בבוקר
וכולם ישירו לי שאני פרח השכונות
ויאמרו לי תודה שהשתתפתי בניסוי
ואז אלך הביתה ואחזור לחיים שהיו לי פעם.
אבל זה אף פעם לא קורה.

ההזיות, הקולות בראש, הפרנויות,
הצעקות, הכדורים, הטלויזיה שמדברת אליי
ואומרת לי להשתיק אותה מיד,
לפני שכולם ישמעו.
אמא ואבא שלא מבינים מה קרה לבת שלהם,
בוכים על הספה של מחלקה ד'

לודמילה, אלינה, סלמון, סנהדרין, ניסים, גבריאל,
אורלי, פרידה, ציון, עינב, אורי כדורי, לואיזה, מרים,
מונה, מאיה, נטלי, עומר, שחק, שלום.
ד"ר לינדר.
האחים האחיות
המנקה, הטבחית שמעשנת לתוך הסירים את החרא שלה.
השומרים בכניסה, המוכר בקיוסק, הפסיכולוגיות, העובדות
הסוציאליות,
תמרי.
ועוד אלפי אנשים שנאבדו בעולם הזה וזרוקים שם.
מעשנים פילטרים משומשים כי אין להם כסף לסיגריות,
הולכים עם פיג'מות כחולות,
עם התחת מבצבץ,
עם הזין בחוץ,
בלי שיניים,
אנשים שנעלם להם החיוך.

ואני
שנשארתי עם הזכרונות
מנסה לצחוק ולא להיזכר באנשים שהצלתי מהתאבדות,
באנשים שהתאבדו,
באנשים שבכו,
באנשים שחתכו לעצמם את הידיים כדי לבדוק שיש להם דם.
אני הצלחתי לצאת.