ביתי הפרטי ניצב לו בודד באמצע רחוב צדדי נטוש, אשר בדרום
העיר. למען האמת האיזור שבו אני גר כבר לא נחשב 'דרום העיר'
אלא מחוץ לעיר.
לפני כמה שנים החליטו לצמצם את גבולות העיר וכך מצאתי את עצמי
בין שתי ערים, במקום שבו הדיירים האחרים כבר עברו, כבר החליטו
לאיזו עיר הם רוצים להצטרף.
אני עדיין תוהה, עדיין חי ברחוב שמעולם לא ניתן לו שם. ולכן
השם היחיד שמופיע בו הוא שמי, שמופיע באותיות גדולות וברורות
על שלט מתכתי, שלעתים חורק ומשאיר אותי ער לילות ארוכים.
אני נשבע שלשלט הזה יש משהו נגדי. לא משנה כמה פעמים שימנתי את
ציריו הוא עדיין חורק. אני משאיר אותו שם רק בשביל הדוור שעובר
פעם בשבועיים, ושוב מחדיר בי תקווה חדשה שאולי הפעם הוא נושא
מכתב גם בשבילי.
תארו לעצמכם רחוב שומם ובמרכזו נפש אחת, בעלת תיבת דואר אחת,
ודוור (שלימים היה מגיע פעמיים-שלוש בשבוע) שנעצר פעם בשבועיים
מול התיבה, שאותה כבר החשיבו כבית מספר רב של עכבישים, יונים
ועלון של תנועת הצופים. בודק ומפשפש שוב ושוב בשק הדואר המלא
במכתבים מכל הצורות, הצבעים והגדלים, אך אין הוא מוצא באף אחד
מביקוריו אפילו מכתב אחד המיועד למר #######. מבעד לווילון
בחלון אני מביט ומקווה.
לאחר שהוא נעלם לו לעיר השכנה, אני חוטף את משקפי השמש המונחות
ליד הדלת ויוצא בזריזות אל תיבת הדואר. מביט שוב ושוב, מסיט את
המשקפיים מעט כדי לא לפספס מכתב שעלול להתחבא שם בתחתית
התיבה.
מחוץ לירוקת שלא טרחתי להסיר, ישנו רק חלל ריק.