עולם של בדידות נחרב מול שלהבת
של אהבה לא רצויה ובוקע כחרב מול נשמה
טהורה וכאובה ואין מנוס מהפחד הבלתי נשלט
של דממה כורעת ויגון רועש
אל מול החורבות של כעס אין סופי ואי צדק
שלעולם לא ישלימו מעגל של דרור
וצינה וכפור אוחזים בכל הנוגע
בחרפה ולעג בלי להביט לאחור
לא נתבקשנו להרים ראשינו מעלה
אל המרום ששם שוכן האל הרחום מכל
ורק אנחנו... יצירותיו הבלתי נלאות אחוזים
בפאת רחמים עלובה כלפי הקליפה של היופי המעוות
שלו אנו סוגדים ומעריצים אותו ללא סייג
אך הוא ארעי... הוא בן חלוף כאמש
איזה מן טמטום זה? תרם נואשתי מלגלות
את רזי בני האדם שסוגדים ליופי מאשר למוח
כל כך ריקים... כל כך פשוטים מדעת
אכן כל בוקר אשא תפילה: "ברוך כי עשני אישה."