[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליאור סלומון
/
הגבר הגדול הזה

בכוונה רציתי שישארו סימנים, כדי שכולם יראו. שכולם יראו אבל
בעיקר הוא. הגבר הגדול הזה. מעניין מה הוא חושב כשהוא מסתכל על
הידיים הקטנות והמוכתמות שלי ויודע שזו היצירה שלו בלבד.
לפעמים אני חושבת שחבל שהוא לא יכול היה לכתוב בצד חתימה
ותאריך כדי שכולם ידעו, כולם ידעו אבל בעיקר אני. באיזה תאריך
התמוטטתי בפעם האחרונה ומי היה התירוץ... הקש ששבר את גבו של
הגמל המסכן. זה קצת מצחיק כל כמה שנים להתחיל מחדש, אבל יש בזה
משהו נורא אופטימי כזה. מבטיח, מפה רק עולים לאי שם... ובנתיים
עוד לא עשיתי חצי צעד כי רועדות לי עוד הרגליים מההתרסקות
האחרונה, אבל בעיקר כי עוד יש לי צלקות על הידיים. וכל עוד יש
לי צלקות עוד אי אפשר למחוק ולהתחיל מחדש. העבר עוד פה.
ההתרסקות עדיין מתבוששת לי בתוך הבטן ועושה מרק מכל התחושות עם
כף גדולה ובוחשת כמו מכשפה מהאגדות של פעם. רציתי להעיף בו מבט
לראות אם גם אני השארתי חותם, אבל הוא כל הזמן לובש את החולצה
הגדולה הזאת שלו, שמסתירה את הכרס הגדולה הזאת שלו. שהפעם
היחידה שהצלחתי לדבר עליה היה באותו הערב... זה מצחיק שחזרתי
מסומנת, אבל יש סימנים שכולם רואים ושואלים, ויש סימנים שאפילו
לא עולים בשיחה... פשוט קיימים. אבל בלי שאף אחד ידבר עליהם.
ובטח אם בהעזה של רגע הייתי מבקשת ממנו להוריד את החולצה
השחורה באמצע הרחוב כדי שתהיה לי הזדמנות לבדוק אם גם אני
השארתי איזה זכר, הוא בטח היה צוחק עלי את הצחוק העבה והכרסתן
שלו, הו הו הו... שהרי איך לעזזל ילדה קטנה ובכיינית שכמוני
יכולה להשאיר סימן על בחור גדול ועבה שכמוהו??? לא ייתכן... אם
הייתי צובטת אותו היו נושרות לי האצבעות, ואם הייתי נושכת אותו
היו נישברות לי השיניים, וכך או כך הייתי נשארת אפילו עוד יותר
קטנה וכואבת רק בלי אצבעות או בלי שיניים או גרוע מזה, בלי
אצבעות ובלי שיניים גם יחד. ואז מה?? אז נשאר לי רק להיות שם,
לקבל על עצמי את כללי המשחק שהם שלו בלבד ולהרגיש את הדמעות
השקופות והדקות שלי נוזלות לי מהלמטה של העין ללמעלה של הלחי,
ולעצמות הלחיים ולסנתר, ולפעמים ממש ממש בשקט כשהוא הגדול הזה
ממש עסוק בלהנות יכולתי אפילו למשוך את האף ולהרגיש איך דמעה
שקופה דקה מלחי ימין ודמעה שקופה דקה מלחי שמאל נפגשות ממש
באמצע הסנתר ומתאחדות לטיפה שבטח נחתה על הגוף הגדול שלו, אבל
הוא כל כך גס והיא כל כך עדינה עד שזה כמו שעץ גדול מתמוטט
באמצע יער כשאין איש בסביבה. יכול להיות שזה בכלל לא קרה...
וגם אם זה קרה, איש מלבדי לא שם לב, כך שאין לי ולו עד אחד...
אז בטח שמה שנשאר לי לעשות זה רק לקוות שהצלקות ישארו לי כמה
שיותר ימים, כן, גם כדי למשוך את ההתרסקות שלי, להשהות את
הנחיתה, להגדיל את הבור, אבל גם בגלל שהגדול הזה לא יכול לעשות
כלום חוץ מלהסתכל ולשמוע איך כולם שואלים "מה זה? מה זה?" על
הסימן שביד שמאל, והסימן שביד ימין... הוא רק שם... בלי שאף
אחד יגיד. זו הדרך היחידה שחולשה יכולה להגיב לחוזקה, בלי
מילים. וזה מוזר שתמיד רגע לפני שאת מרגישה שאת עומדת להתמוטט,
תמיד יגיע איזה סקס ביזארי כדי ליתלות לך שלט מעל הראש ולהדליק
לך את הנורה הכי אדומה שיש, רק כדי שכבר לא תוכלי להתעלם. את
כל כך רוצה חיבוק, את כל כך רוצה מגע, כל כך דמיינת את הפנים
שלו בידיים שלך מולך במיטה אומרות לך כמה שאת מיוחדת, שהיית
צריכה לפתוח רגליים, ורק אז להבין, שאין שום סיכוי שזה יקרה.
את מיוחדת, אבל לא בשביל הגבר הגדול והבטוח הזה. אבל באמת רק
אז, אפשר להתחיל מההתחלה. וזה מוזר איך אנשים עושים לך דברים,
איך אנשים עושים ממך אחרת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני יודע איך
כותבים סלוגן






פישקה זוהר
כותב קו"ח


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/9/07 1:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאור סלומון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה