כבר השעה מאוחרת, 3  אחר חצות, אני מתנער, מניד ראשי, ממצמץ
בעיניי. זה לא מרפה, אני לא נותן לזה להרפות, וזה מכרסם בי -
השיגעון. אני מתוסכל, נואש עם סימפטומים של התמכרות. אני מתנתק
מהשרת, בתפריט "Start" אני בוחר ב"Shut down". וכמו המחשב
הנייד שלי גם אני מרגיש צורך להימוג. אני נופל מסמורטט על
המיטה, נושק לאשתי על הצוואר ונרדם.
ובחלומי, אני פוסע בין רשתות מסורגות, משבץ מספרים: 5, 2, 9 ,
8:05... 8:05?!  אין דבר כזה! אני מתעורר מזיע בשעה 8:05.
נכנס לחליפה במהירות, מוותר על העניבה, אני שוב מאחר לעבודה.
הבוס שלי, יואל שטרסברג, סמנכ"ל הכספים, ממתין לי במשרד, יושב
על הכיסא שלי.

תוך שאני נכנס, מנסה לדלות שברי תירוצים שעוד לא עשיתי בהם
שימוש, הוא מצקצק בלשונו: "נצ, נצ, נצ... נו, יש לך מזל שאדגר
(מנהל בית התכנה) טוען שיש לך פוטנציאל, אם לא הוא, כבר מזמן
הייתי זורק אותך מכל המדרגות. ועכשיו - יש לך 20 דקות להתאפס
ולהיכנס אלי לישיבה עם  המצגת  בעניין הC4I, דו"ח חריגים,
רעיונות לשיפור נהלי העבודה ופורמט ליומן מעקב ואם אני לא
טועה, יש לך איזה חוב קטן שהיית צריך להשלים בשבוע שעבר.
תירוצים לא יתקבלו!"

אני לא מבין למה צריך תמיד לכנס ישיבות בשעה כל-כך מוקדמת, הרי
כולנו מסתובבים פה בשאר היום חסרי מעש, מפתחים את איבר
הג'ייקובסון שלנו (המצוי מעל ללשון, בחיך הנחשים) ומלקקים
לאדגר. לא די בלבד שאנחנו לא עושים כלום כל היום. אנחנו לא
עושים כלום עד שעה מאוחרת. וכדי שאדגר יחשוב שכולם נשארים עד
מאוחר, האידיוטים (כל העובדים הבכירים האחרים) החליטו על כינוס
ספונטני מדי יום בשעה 18:30 ליד מכונת השתייה הקרה, שנמצאת -
איך לא - מול הדלת של חדרו של אדגר. אדגר שונא את זה, במיוחד
בימים בהם הוא מתכנן לחתוך מוקדם.

בריקנות אני מגשש אחר דרכי לכיסא שמול המחשב. אין שום צורך
להדליקו, יואל כבר ערך פה עבודת בילוש. אני נתקל ב"נא הכנס
סיסמתך" כשאני משחק עם העכבר ומקיש "9 על 9".
באדישות אני מעלה על ה"דיסק-און-קי" את דרישותיו התובעניות של
יואל, שכדי להשלימן עמלתי כמו מטורף בשבוע האחרון, תוך שאני
חוזר בין מטלה למטלה לאותה התמכרות מוזרה.
אני פותח את המגירה. בין ערימת הדפים זה מבצבץ... אני כמעט
שמתפתה... אני מתחרט סוגר בעדינות את המגירה נועל וממהר
לישיבה.

אני נכנס עם הפוך בספל מקרטון ומכסה פלסטיק, בידי השניה אוחז
קוראסון בעטיפת נייר חומה ומרשרשת.  את הטכניקה שאני עומד לבצע
למדתי לפני שבועיים בעת ביקור השתלמות בחברת "טתא בריבוע": בכל
פעם שמישהו מעלה רעיון שעבר לו בראש בדיוק חצי שניה לפני שהוא
יצא לו בביטחון ובנחרצות מהפה, זה הזמן לקחת עוד ביס מהקוראסון
ולהתענג על השוקולד בו הוא מלא. תוך כדי אני מקפיד להפיק מה
שיותר רעשי פצפוץ עם שקית הנייר. בעיקר אני עושה את זה כששמואל
מדבר, שמואל המחוצף העז אתמול, כשנפגשנו בשירותים, להעיר לי על
זה שישבתי שם שעתיים.
כולם משווים לעצמם ארשת של רצינות, למרות שאדגר מדבר אתנו על
טיול האופניים שעשה בסוף השבוע עם אריק - מנכ"ל תנובה. כולם
יודעים שהוא לא סובל טיולי אופניים אבל בכל שבת הוא קופץ
מהמיטה ב- 5 בבוקר כמו נמר, ובמשך השעתיים  הקרובות כל שאיפתו
היא להסניף את אדי הזיעה שמשאיר אחריו אריק. הוא מוסיף ומדבר
על יום ספורט מחלקתי שיחול ביום רביעי הזה בימית 2000. -  "כן,
עודד", זה אני, פונה אלי אדגר תוך שאני מרים את ידי - "אני לא
יכול להגיע, יש לי בעיה אישית". מול תירוץ כזה אדגר לא יודע
איך להתמודד, הוא הרי השתמש בזה בעצמו השבוע לפני בר המצווה של
הבן של יואל.  אני לא חש שום נקיפות מצפון. כולם יודעים שימי
הספורט האלה הם הדרך לאכול כמה שיותר בשם הגיבוש ורווחת
העובדים.
בשאר הזמן, תוך שאני ממתין לתורי להציג את המטלות האינסופיות,
אני מסדר ריבועים סימטריים מבייגל'ה שאני דולה מצלחת הפלסטיק
שעל השולחן.
כשמגיע תורי אחרי כל ברבורי השכל, אני מציג רעיון מהפכני: אני
מציע לוותר על אסטרטגיית התקשורת מסוג טופולוגיית היהלום
המגושמת, שהחברה מבססת עליה את תכנת ביקורת החשבונות אותה היא
בונה ומוכרת. ולאמץ אסטרטגיה חדשה: טופולוגייה המורכבת מריבוע
המכיל בתוכו ריבועים קטנים . תחת  הסיסמא: "אלכסון מביא אסון"
אני סוחף את כולם ומשכנע אותם בצדקת התכנית החסכונית שלי. תוך
שאני עושה שימוש במלים מליציות כמו: "אפוקליפסה רובוסטית"
ו"אקסיזטנציאליזם גנרי". אם יש איזו שאלה שמתעוררת ולא ניתן
לפסול על הסף, אני מפנה אותם ליואל.
כשזה נגמר -  שיכור מהצלחה אני נכנס למשרד, נועל את הדלת, פותח
את המגירה בשקט מוחלט ומתמכר... ונכנע... בשעה 21:00 אני יוצא
מהשירותים, מקפיד להשמיד מאחוריי את עמוד העיתון שהתעמקתי בו
בשעה ורבע האחרונות, בעודי מתחבא בתא הנעול, כשמכסה האסלה
סגור. אני טורח לעבור בצאתי ליד מכונת השתייה הקרה, מתוך משרדו
של אדגר עולות צעקות:"ועכשיו, תיקח את עצמך ותעוף מפה!"
יואל יוצא נזוף. "מה אתה עושה פה בשעה כזאת?" אני עושה עצמי
מופתע בכוונה בקול רם דיו כדי שגם אדגר  ישים לב לנוכחותי בשעה
כה מאוחרת.
"בשבילי זה עוד מוקדם", עונה יואל, כאילו שלא צעקו עליו עכשיו,
"רק עכשיו יש לי קצת שקט להתחיל לעבוד" הוא עונה אוטומטית.

כשאני מגיע הביתה רינה  ממתינה לי עצבנית: "תשמע עודד", היא
מגששת, "זה לא עובד, נשבר לי, יש לך מישהי, הראש שלך לא פה.
כבר שבועות שאתה חוזר מאוחר מהעבודה וכולך חיוכים. וכשאתה נמצא
- אתה שקוע בחדר המחשב. אתה מסתגר שעות בשירותים עם הניירות
שלך, חלקי עיתון ועפרונות פזורים בכל מקום. יש לך אהבה חדשה
וזה או אני או היא." "אני לא יודע מאיפה את ממציאה את הסיפורים
האלה, את לא מרוצה בעבודה ומוציאה עליי את העצבים שלך.  אני
מבקש - יש לי הרבה עבודה!".  אני פונה לחדר המחשב,  סוגר אחרי
את הדלת ומתמכר, שוכח מהדברים הרעים, דובק בטובים... ונכנע...
אני מתעורר עם כאב גב ומעט אמביציה, "רינה" אני קורא. אין
תגובה, היא כבר יצאה והשעה 10. בשעה כזאת כבר אין טעם לחזור
לעבודה, עם הפקקים אגיע ב- 11:00 וב- 11:30 כולם כבר בדרך לחדר
האוכל. עדיף להודיע על יום מחלה, אין לי ברירה. אני מוציא
עיפרון ודף... הטלפון מצלצל. "עודדי, מה אני שומעת?" קולה של
אמא מן העבר השני, "אתה עושה צרות לרינה'לה?"
"אני לא מבין אותה, בשביל מה להטריד אותך בבעיות שהיא צריכה
לפתור בעצמה?" אני סוגר כשאני מבטיח לקפוץ בשישי לאוסובוקו.
אני מנתק את הטלפון, מכבה גם את הנייד, מוציא שוב עפרון ואת 7
ימים, המהדורה האחרונה, אני מאבד את הראש, שוכח הכל.
דפיקה בדלת. מבט קצר שאני מעיף אל השעון שעל צג מערכת הסטריאו
מגלה את השעה 20:05, דפיקה בדלת, שוב אמא, הפעם האמא שלה:
"שלום עודד, יש כאן מסמך מהעורך דין" אני חושב שאני חולם "היא
גילתה שיש לך אהבה חדשה - היא אומרת שהיא הייתה מעדיפה לגמור
עם זה מה שיותר מהר, אם לא אכפת לך. עליך להגיש את המסמך חתום
מחר, הכתובת בראש העמוד".  היא מסתלקת, משאירה אותי המום. בלית
ברירה מנסה עוד אחד, שוב מתמכר, הפעם נרדם עם אחד במיטה.
אני מתעורר שוב מאוחר, דוחף את המסמכים החתומים לתיק
ועד-ניירות שאני מוצא על הכיסא, אני מספיק להגיע למשרד דקה
לפני הזמן, הפעם חשוב לי לא לאחר, אני אתן לה מה שהיא רוצה,
נמאס לי להתחנן!
אני עומד מולה," יש לי כאן את מה שבקשת" אני אומר נחרצות " אני
רק מקווה שלא תתחרטי על זה אחר כך". אני פותח את התיק ומגיש לה
את המסמכים החתומים, נופלת לי ערימת דפים על הריצפה, הכל אבוד,
סודי מתגלה - היא לא אומרת דבר. בתחילה קצת מופתעת, אני מביט
טוב יותר - על פניה מתנוסס לו חיוך, לא עוברת דקה והיא פורצת
בצחוק חסר מעצורים: "בשביל סודוקו?! אתה זורק אותי בשביל
סודוקו?!"