לפני שנתיים ברחתי מהבית, הייתי רק בת 10. הייתי יומיים וחצי
ברחוב לבד.
ביום שישי בערב ישבתי בטיילת בתל אביב. איש אחד עשה כל מיני
תעלולים משעשעים עם כדורים.
פעם, כשעברתי שם עם אמא, אני זוכרת שנתתי שם לכל המופעים האלה:
מופעי הרחוב של יום שישי, כי בכל יום שישי היו שם מופעי רחוב.
ידעתי שהכסף שלקחתי איתי לא יספיק לי להרבה זמן וגם ידעתי
שבקרוב מאד אני אצטרך לעשות מופע כזה בעצמי כדי לשרוד.
בסוף המופע אנשים הטילו מטבעות ואפילו שטרות לכובע שעמד במרכז
המעגל שיצרו אנשים מסביבו. חלק מן האנשים, בעיקר הצעירים, באו
בעצמם לכובע ושמו כסף והמבוגרים, שהתביישו, שלחו את הילדים
הקטנים לשים מטבעות. כשעברתי כאן עם אמא תמיד רציתי לשים
מטבעות בכובעים שלהם, אבל ידעתי שאין לנו מספיק כסף, אפילו לא
לזה.
אנשים הלכו משם, האיש שהופיע עמד לעזוב, אבל אז הוא הבחין בי.
הוא התקרב אלי. זה קצת הפחיד אותי, אבל אז כשהוא אמר לי: "שלום
ילדה, מה את עושה כאן לבד?" כבר לא פחדתי.
אמרתי לו שברחתי מהבית, למרות שאמא פעם אמרה לי לא לדבר עם
אנשים זרים.
הוא שאל אותי למה ברחתי מהבית, אבל שתקתי, לא רציתי לענות.
אחרי שתיקה של דקה או שתיים, הוא הציג את עצמו. הוא אמר
שקוראים לו אודי, אז אמרתי לו שקוראים לי מיכל.
הוא שאל אותי אם אני רוצה לישון אצלו בצריף. נבהלתי!
הוא ראה את זה ומיהר לתקן את עצמו: "לא למשהו מסויים. כדי
שיהיה לך איפה לישון, אני מבטיח שאני לא אעשה לך שום דבר רע."
הסכמתי, לא הייתה לי כל-כך ברירה. זה היה לישון בחוץ בקור בלי
הגנה או אצלו, שהוא נראה לי נורא נחמד.
הגענו; זה לא היה מקום יפה במיוחד, אבל יותר טוב מאיפה שישנתי
בלילה הקודם.
הוא אמר לי שאני יכולה לישון על המזרון בפינה. הייתי כל כך
עייפה שאפילו לא טרחתי לשאול אותו איפה הוא ישן, כי למרות
שעיניי נעצמו ברגע שנשכבתי על המזרון הצלחתי להבחין שבעצם, זהו
המזרון היחידי.

כשקמתי בבוקר הוא ישב מולי מחייך. לא הבנתי למה, ואז הסתכלתי
על הרצפה, היו שם שתי כוסות.
הבטתי בהן בתמיהה. הוא גיחך ואמר "שוקו. הרווחתי מספיק כסף
אתמול כדי להרשות לעצמי לקנות לנו שוקו."
"תודה." אמרתי.
שתינו את השוקו בשתיקה ואז הוא שאל אותי אם אני רוצה כל יום
לישון אצלו, שהוא ילך ויעשה את המופעים שלו ואני אסתובב, מידי
פעם אנקה ואקנה משהו, ובערב אבוא לישון אצלו.
הסכמתי מיד. אני לא יודעת למה, אבל סמכתי עליו.
הסתדרנו ככה במשך שנה, ויום אחד הוא שאל אותי אם אני רוצה
לעזור לו.
שאלתי אותו במה. הוא שאל אם אני רוצה לעזור לו לעשות את מופעי
רחוב.
שמחתי ואמרתי לו מיד "כן!". אפילו קפצתי עליו בחיבוק.
כך עברה עוד שנה. למדתי את כל הפעלולים שהוא עושה, הופעתי איתו
והרווחנו יותר כסף מאשר כשהוא הופיע לבד. היינו חוזרים לצריף
מותשים ועייפים ואוכלים אוכל דל, אבל התקופה הזאת היתה התקופה
הכי מאושרת בחיי.
בזמן האחרון הוא התחיל להתנהג מוזר. בערב הוא כבר לא היה צוחק
איתי, אלא רק אוכל והולך לישון (כבר הספקנו לקנות עוד מזרון
אחד).
יום אחד, לפני שהלך לישון, שאלתי אותו מה קרה. בהתחלה הוא לא
ענה לי, אז שאלתי שוב ואז הוא התפרץ עלי.
"כבר שנתים! שנתים שאני נותן לך אוכל ושתיה ומקום לגור בו.
שנתים שאני נותן ואת לא מחזירה בחזרה. נכון שאת עוזרת לי
בהופעה ואנחנו אפילו מרוויחים יותר כסף, אבל זה עדין ניצול!"
הרגשתי רע. "אבל אני לא ידעתי! אודי אני אעשה הכל, כל מה
שתבקש! אני מצטערת."
"אני לא יודע מה לבקש, אבל אני עדיין מרגיש מנוצל." למרות שהוא
אמר את זה, היתה לי תחושה שיש משהו שהוא עדיין לא אמר.
"את יודעת מה? יש משהו."
הוא ביקש ממני את הדבר הכי נוראי שאני יכולה לעשות. בהתחלה
התנגדתי, אבל הוא איים שהוא יסלק אותי מהצריף. לא היתה לי
בררה.
בהתחלה זה כאב; בכיתי. לא יכולתי לסבול את זה. הוא נהנה, למרות
שסבלתי.
עכשיו כבר לא אכפת לי מהכאב, אין לי כל כך איך להתנגד לו. אולי
הכאב הפיזי עבר. אבל הכאב הפנימי על כל מה שהוא לקח לי בחיים
לא יעבור.
אודי זה מי שהציל את חיי מהסבל ברחוב. אודי הוא זה שהרס אותם
בחזרה.