מעולם, גם בחלומות הכי פרועים שלי, לא תיארתי לעצמי שכשאפליץ
אגרום לסוף העולם ולכיבוש האוקיינוסים את היבשות. אבל זה קרה,
ועכשיו כדי לשרוד הפכתי לדולפין. שזה אולי לא האידיאל בשביל
אחד שהיה פעם בנאדם, אבל אם ניתן לשרוד רק כדג, אז לפחות
דולפין הוא יונק, וזה הכי קרוב לבנאדם שאפשר, וגם השכל וההבנה
הכללית שמה שקרה זה בגללך לא נעלמו.
עכשיו סוף כל סוף יש לי הזדמנות לטייל בכל העולם, ולראות
מקומות רחוקים שתמיד רציתי לראות ומעולם לא היה לי הזמן לזה.
אבל כעת כבר אין עבודה ולא צריך דרכון כדי לעבור בין יבשות,
בעיקר בגלל שכבר אין יבשות.
בטיול אני פוגש בהרבה חברים שהכרתי, שהצילו גם הם את עצמם
והפכו לבעל חיים כזה או אחר שיכול לשרוד בעולם של מים. זה נורא
שימח אותי, לדעת שלא כולם מתו. ושאם יצוץ פה ושם אי, אז יהיה
מי שיתיישב עליו ויקים מחדש את אימפריית הציביליזציה. במעמקיי
מוחי הדולפיני גם קיוויתי שאולי אז העולם יהיה טוב יותר. גם
שימח אותי לחשוב שאם זה לא יקרה, אז לפחות זה לא יהיה לגמרי
באשמתי, כי אחרי מה שעשיתי עוד הייתה לאנושות הזדמנות.
נורא הצחיק אותי לפגוש אנשים, שפעם קינאתי בהם, כשהם כעת
מדוזות, או צלופח, או לפעמים סתם דג שאף אחד לא מכיר, וגם לא
הצלחתי להסתיר את זה מי יודע מה טוב. למזלי, צחוק של דולפין
הוא אחד מסמי ההרגעה הטובים בטבע, וככה הצלחתי ליצור קבוצה
גדולה של חיות ימיות אנושיות לשעבר ששוחות אחריי ומחפשות מקלט
מהעצבות שהן שרויות בה ע"י האושר שבצחוק שלי.
בדיוק ברגע שפגשתי בדני דג החרב חשבתי על הרעיון הכי טוב
שיכולתי לחשוב עליו אי פעם. למה לא להקים לי עכשיו אימפריה של
אנשים לשעבר, שיאהבו אותי ופחות או יותר יעשו כל דבר שאגיד
להם, וככה כשנצא מהמים אני אהיה למלך. לא הצלחתי למצוא שום
שגיאה, שום דבר פסול בתוכנית שלי. לכן בכלל לא חשבתי לוותר
עליה, ולא לקח הרבה זמן עד שהתחלתי להוציא אותה לפועל.
באופן מדורג ושיטתי התחלתי לחוקק חוקים. בהתחלה אלו היו סתם
הצעות תמימות לכאורה, וגם חיכיתי שכולם יסכימו לפני שהוצאתי
אותם אל הפועל. אבל אחרי כמה שנים של שחייה מתגבשת, הצלחתי
ליצור להקה מגובשת של אנשים לשעבר, דגים בהווה, אנשים לעתיד,
שנתנה לי להשתלט על הממסד הימי. ורק חיכיתי שייגמרו קצת המים
כדי שאוכל להתחיל למלוך ביבשה.
מי ציפה שכעבור עשר שנים, כשנגלה אי בסוף העולם, רק אני אוכל
לצאת מהמים.
ולא רק שאני הוא היחידי שמסוגל לנשום מחוץ למים, אני גם הייתי
היחידי שלא היה מסוגל לחזור לצורתו הימית ולחיות עם הלהקה
במים. נאלצתי בלית ברירה לוותר על חיי מלוחה, על חיי מלוכה
ימיים. ולעלות לבד לחפש לעצמי חיים חדשים בודדים.
עליתי ערום, כמו בראשית ההיסטוריה. ועוד לפני שהספקתי לנער את
הפנים כמעט ונתקעתי בנחש ערמומי, שרץ לכיווני וכמעט שהפיל אותי
חזרה אל המים.
הסתכלתי בהפתעה גמורה על הנחש, שכעת נעצר ליד אישה. אישה יפה,
שגם היא הייתה ערומה.
היא נראית לי מוכרת, כמו מאיזה ספר ישן. נראה לי שאני אקרא לה
חווה. מעניין אם היא תסכים לתת לי קצת מהתפוח.