מחשבות של לילה.
אני יושבת כאן ונזכרת בזמנים אבודים, קולות של העבר.
היכן היינו בעוד חמק לנו הזמן מבעד לאצבעות? האם החזרנו כלל
מאבק?

פעם חשבתי שאני בן אדם טוב.
כעת אני לא בטוחה בזאת יותר.
אולי הכל זה רק תוצאה של הנסיבות. אולי פשוט לא הייתה לי ברירה
אחרת.
כוח.
היו לנו רגעים טובים, ערבים יפים.
היינו יושבים כולנו יחדיו, יכולנו לשכוח מהכל.
קולות של צחוק וניצוצות של תמימות שטרם הספיקה לפרוח לנו מן
העיניים. קשה שהוא גם מתוק ומתוק שיש בו מרירות מהפנטת של
התחלה, התחלה של סוף. פתיחת דלת לעולם לא מוכר.

חברה יקרה, כשחייכת אליי, שינית אותי לעד.
אני עוד זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותך, גורבת גרב ארוכה
וצבעונית, חובשת כובע צרפתי שחור.
ישבנו יחדיו בכל שעות היום, עד אשר היה צריך לישון. נתת לי
לשים עלייך את הראש.
לקחת אותי אל הראי ואמרת לי "אני רוצה שתאהבי את עצמך, שתמצאי
לאט לאט את הדברים הטובים שבתוכך. כי יש הרבה כאלו." את הזמן
הנורא בחיינו, בילינו יחדיו בשירה, בהקשבה, בנתינה.
הייתי שם, מספיק כדי לראות את החיוך נעלם משפתייך, להביט בחמלה
בעיניך הכבויות.
באתי לבקר אותך, נתתי לך משהו מתוק ופיסת זיכרון קטנה. חיבקת
אותי חזק ובכית בשקט. "תודה, אני אוהבת אותך." חברות יקרה
שכזאת. כעת היא רק שם של חורף שחלף לו מזמן, עם שתי נערות
שלובות ידיים, רצות במורד של גבעה וריח של מרווה.

והיא... נשמה אבודה ששכחה לשיר.
היינו זורקות תפוזים על הקירות וצורחות בקול גדול.
דיברנו בלי סוף על מוסיקה וחלקנו יחד רגעי טירוף, גם כאלו שאין
בהם כלל מטאפורה.
אף אחד לא הבין אותנו, ראינו מעבר ל"בולשיט" אחת של השנייה.
אך יש שגעון עמוק מידי, כזה שלא מאפשר לך להתמודד. אתה רוצה
לחדור מבעד לחומות, אך היא רק בנתה עוד ועוד קומות. עוד ועוד
שגיאות, ריחוק אחר ריחוק, ניתוק אחר ניתוק.
הייתי חייבת לעזוב, לפני שזה יהיה גדול מידי עליי.
כנראה שאני באמת לא בן אדם כזה טוב. לפחות היא ידעה זאת על
עצמה, לא ניסתה לייפות שום דבר. היא הייתה בוטה. הבן אדם הכי
בוטה שאי פעם יצא לי להכיר. אבל אין זה אמר שהייתה אמיצה.
את המילה הזאת היא לא הכירה.

אתם.
אתם לא רק החברים שלי, אתם המשפחה שלי.
יכולנו להיות רק שלושתינו, בחדר אחד, ימים שלמים, ואף פעם לא
היה נמאס.
בלי ריבים, בלי ויכוחים.
צחוק אחד גדול שאינו פוסק. להרפות מן הכאב שאחז בכל אחד מאיתנו
ופשוט להתמסר להנאה אמיתית.
היינו צריכים לדעת שזה לא נועד להמשך.
אתה בוכה, יותר מידי... שומר הכל בפנים ומחכה בסבלנות לפיצוץ
בלתי נמנע, אילו יכולתי הייתי עוזרת לך לסחוב חלקים מהנטל
הזה.
ואת... יותר מידי שנים של רגש עצור, חשבת שדבר אינו יכול לחדור
לתוכך יותר, מדהים היה לגלות עד כמה החיים יכולים להפתיע אותך
בקיצוניות הנגדית שלהם.
ישבנו יחד במכונית והסעת אותי לביתי (תראי עד כמה בגרנו!)
ואמרת לי: "כביכול הכל אותו דבר בינינו, זה עדיין אמיתי. אבל
זה גם כל כך רקוב, זה רקוב מבפנים ואנחנו מעמידים פנים שזה לא
שם."
אולי את לא יודעת, אבל מבחינתי, אנו חולקים את הדבר הטהור
ביותר שאי פעם היה בחיי.
אמרת לי פעם "לאדם שתי משפחות בחיים- זאת שהוא נולד לתוכה
ומחובר אליה בדם ואת זאת שהוא בוחר לו בקפידה במהלך חייו."
אתם הבית שלי.

הם.
עד כמה ניתן לאהוב שקר?
להיות תחליף תמידי, תקופה חולפת.
הקרבתי להם כל מה שיכולתי, אני מניחה שלא נותרה להם ברירה
אחרת, אלא, ללכת ולחפש הקרבות במקום אחר.
ניתן... ניתן עד מוות.

אין בי כעס, אין בי תסכול.
חייה בלי כל חרטות.

אהבתי הרבה בחיי...