כל מה שנשאר מעברם לא היה שווה יותר משממה שלא נראתה כמותה
אפילו במדבר. אפשר לכנותם כאנשים שהמשיכו את המשא מהמדבר לארץ
המיועדת וכל מה שהם קיבלו כשהם סוף סוף הגיעו הייתה יריקה
בפרצוף. היה אסור להם אפילו לדבר על זה ולהזכיר את זה שמא הם
יהפכו את עצמם ליותר מוזרים... אם אפשר לכנות את זה כך.
הם עברו את הגרוע מכל אבל אף אחד לא היה מוכן להקשיב להם.
וכשסוף סוף רצו להקשיב להם זה היה מאוחר מדי כי הזיכרון מאותה
התקופה לא הרפה ותמיד הזכיר להם את הגרוע מכל. ואחרי שהם הגיעו
לשלב שכל מה שנותר להם לעשות זה לקבל מאיתנו את מה שמגיע להם
שוב נחתה עליהם אותה היריקה שכבר ציינתי מוקדם יותר.
דיברתי במהלך חיי עם אותם אנשים, והראשון מבינה לא היה כל כך
רחוק, הוא היה יותר קרוב ממה שהייתי יכולה לדמיין. בכל פעם שרק
רציתי לשמוע סבא תמיד היה מוכן לספר לי את אחד הסיפורים שעברו
עליו בתקופה ההיא וכמובן שבחלק מהסיפורים לא חסכנו דמעות.
זאת הייתה התקופה הכי נוראה שעברה עליו והנה הוא פה היום מנסה
כמו כל האחרים לשרוד ולהגיע למחר ובכבוד. זה כל מה שמגיע להם
באמת, אבל הממשלה לא קולטת את העובדה הזאת שהכסף שמגיע אלייה
לא שלה אלה שייך לאותם שורדים/ניצולים. הם עברו כל כך הרבה וכל
מה שהם רוצים עכשיו זה את השקט שגנבו מהם בצעירותם. הכסף שהם
מקבלים אולי לא באמת ישנה משהו כי את הבריאות זה לא יחזיר
להם.
זאת הייתה המלחמה הגרועה ביותר שמישהו היה יכול להחזיק בה מעמד
מבלי לאבד לפחות חצי משפחה לנגד עיניהם. ובכל זאת הם ממשיכים
לחיות... ממשיכים להיאבק... ממשיכים הלאה. הם עברו את השואה
ואחרי כל זה כל מה שהם רצו היה לחיות מחדש. כמו יער שנשרף אבל
העצים - העלים שלהם צומחים מחדש כי ככה זה בטבע אחרי שריפה.
אבל כאן חלק מהניצולים לעולם לא יצליחו "להצמיח" מחדש שום דבר
כי רובם הגדול לא הצליח לשרוד ולהגיע למחר חדש ולהגיע למדינה
שלהם, לארץ ישראל.
הם חיפשו את הרכוש שהיה שלהם למשך תקופה אבל רוב מה שלא נגנב
על ידי אותם פושעים נאצים נהרס. כמעט רובם הגיעו רק עם החפצים
שהיו עליהם, או החפצים שהם הצליחו לשמור איתם במשך כל המלחמה.
היו כאלה שהגיעו לפה רק עם הבגדים שלהם ותאמינו לי שהיו כאלה
שחזרו עם יותר, עם פחות או לא חזרו בכלל. וכמו שהזכרתי בהתחלה
הם הגיעו לכאן וכפו עליהם שתיקה. לא רצו להאמין לכל זה וגם לא
רצו לדעת.
כפו עליהם שתיקה מתמשכת שבסופה כשסוף סוף הם הגיעו למסכנה שהם
כן רוצים לדעת... שהם כן רוצים לשמוע... שהם רוצים להנציח
ולשמר, זה היה כמעט מאוח מדי. חלקם כבר מתו או שאת חלקם המלחמה
רדפה כל אותם שנות שתיקה, ככה שהם לא היו מוכנים לספר כלום.
אבל היו אותם אנשים שרק חיכו לאותו הרגע ובאותו הרגע וכמו נס
הסיפורים התגלגלו והזוועות התגלו ועכשיו סוף סוף כולם ידעו את
האמת. את האמת שאסרו עליהם לספר כל אותם השנים. סוף סוף הם
התחילו לקבל את החלק הראשוני של כבודם האבוד.
אבל אני עדיין יכולה להגיד שמשהו פה חסר... משהו שהמששלה של
ימינו ושל שנים עברו לא תיתן ולא תחזיר לעולם... זה הכסף שהם
קיבלו מהגרמנים שבמקום לתת אותו למי שבאמת מגיע לו לקבל את
אותו הכסף הם לא יתנו. אותם הניצולים שחיו חיים של חוסר כנראה
תמיד יחיו בחיים כאלה אם לא יקרה משהו, אם לא יגיע שינוי. זה
מגיע להם... זאת הזכות האחרונה שמגיעה להם לפני שהם כבר לא
ישארו פה... לפני שכל אותם אנשים יעלמו. זאת הזכות שלהם
להתקיים בכבוד ולהתקיים באושר ועושר. כי זאת זכותם עם כל אותן
שנים של חוסר עוני ורעב. הגיע הזמן לתת להם את כל מה שמגיע להם
לקבל.
"כי כל מה שרצינו היה להגיע לכאן ולחיות כבני אדם".