לפעמים, אנשים, בחום הגדול, נדפק להם השכל.


פעם יצאנו לאימון בא-טור. זה היה עוד לפני שבגין החזיר את סיני
ואולי טוב שהחזיר כי מאז צמחו שם בתי מלון של 5 כוכבים במחיר
של חושה בדהב. לא סתם אמרתי דהב. יש שם הילטון. אבל כל זה היה
מזמן. כל כך מזמן עד שבגין אפילו לא התחיל לחלום להחזיר ואפילו
הממשלה הראשונה של רבין לא הספיקה להחזיר את מה שקיסינג'ר קבע
בהסכם ההפרדה.

אז יצאנו לאימון בא-טור. אחד מ"מ דני לבנון. ארבעה מ"כים:
אטינגר, זלמן חינגה, גילר ואני. ועוד 20 חיילים שמי זוכר את
שמם, חוץ ממחלוף הגדול ומחלוף הקטן.

דני לבנון היה שפוט על ציונות. או לפחות שרוף על המדים. לא
חשוב מה - העיקר שלקח את האימון בשיא הרצינות. חולה הבנאדם
הזה. ארבעים מעלות בצל והוא מוציא אותנו לשמש. עוד פעם ועוד
פעם ועוד יבש ועוד יבש ולא היה מבסוט עד שהתייבש לנו השכל
והתחלנו לעשות שטויות. רק אז הרשה לנו 10 דקות הפסקת שקם. לא
שהיה שקם באמצע המדבר, אבל היה גזלן, עם דבל קבינה, שני מקררים
ורשת הסוואה. קנינו לכולם וופלה, טוויסט וגזוזים של קריסטל
שהיו אז בקמפיין הגששים: החום בוטל שותים קריסטל. אבל אצלנו לא
רק שלא בוטל, אלא הגיע לחמישים מעלות בצל ואם אמרתי קודם
ארבעים, זה רק סימן שגם לי התייבש השכל.

עמדנו ושתינו והזענו והתייבשנו מחדש ושתינו עוד קריסטל בצבע
אחר וכבר התחלנו להתפלל שדני לבנון ישכח אותנו ולחילופין
איחלנו לו כל מיני מיתות משונות, אבל אין סיכוי, כשפתאום בא
טר"ש פרדני בריצה וצעקות ונעמד לפני כולנו ושאל:

"מי יודע מה זה בגימטריה דני לבנון?"
וכשעברה שנייה וחצי ואף אחד עוד לא ידע צעק פרדני:
שמוק גדול
ובבת אחת השתוללנו מצחוק ולכולם ירד החום ונהיה כל כך טוב, עוד
יותר טוב מדויד-הכי-טוב...
עד שאיזה יקה פוץ ניגש לטרש פרדני ואמר:
אני בודק את הגימטריה של דני לבנון ולא יוצא לי השמוק


פרדני הסתכל בו כלא מאמין וירה עליו חמש מילים:
שמוק אתה בעצמך, מי בודק???

אחר-כך בערב, כבר היה רק שלושים ושש מעלות בירח, והירח של
א-טור, צריך לזכור, מלא שלושים ימים בחודש, עשינו ישיבת מכ"ים
- אטינגר, זלמן חינגה, גילר ואני - על סיגריות נובלס ובירה נשר
ונזכרנו במסע לאורך ציר הנפט, מנפאח עד לבניאס. גם אז היה אתנו
דני לבנון וגם אז הוא קרע לנו את הצורה אבל בכיוון אחר לגמרי.

כשיצאנו מנפאח בשש בבוקר עוד היה סביר. אפילו קריר. בסינדיאנה
כבר התחילה השמש לעשות בנו שמות כשהתברר שגלעד הרס"פ שכח את
העוקב בנפאח. כאן אני צריך להגיד למי שלא יודע שעוקב זו מין
מיכלית קטנה של מים שנגררת אחרי הקומנדקר. בקיצור לא היה עוקב.
מה שאומר שעד הבניאס אין לנו מים. אז דני לבנון עשה בדיקת מים,
או ליתר דיוק, שארית המים, וחישב ונתן את הפקודה:
כל שישה מימייה. אני חוזר, לא שלושה מימייה, שישה מימייה!!!

המשכנו במסע הגדול. עשרת הקילומטרים האחרונים היו סיוט ודני
לבנון החליט להעביר את המרחק והתחיל להתעלל בנו. בדיוק באותם
ימים הגיע טעם החיים לישראל. קוקה קולה כמובן. ודני לבנון תיאר
לנו, אגב הליכה מזורזת ומגורבצת עד זוב, איך, כשנגיע לבניאס,
נתנפל על המזנון ונזמין 50 בקבוקים של קוקה-קולה-ק-קקרח ואז
הוא נטל את הבקבוק הדמיוני בידו, מחה ממנו את אגלי הכפור, קירב
שפתיו אל שפתי הבקבוק, עצר רגע, הרחיק את השפתיים משפתיו, קירב
את הבקבוק שנית, הפעם לאף, נתן לחוש הריח להתבשם בבוקה המופלא,
קלט את הטנינים של הקוקה, עצם עיניים, קירב את השפתיים ולגם
בעדינות וגרגר ו...
יצאה לנו הנשמה.

אחרי חצי שעה הגענו למזנון בבניאס. שתינו ארבעים ותשעה בקבוקים
של קוקה קולה. כולם, חוץ מהשמוק הגדול הזה, דני לבנון, שהזמין
אורנג'אדה של קריסטל.

ואם עדיין לא תם השרב הגדול, נחזור עוד פעם לא-טור, שנמצאת,
למי שלא יודע, בין כרכור לסינגפור. סליחה, בין שארם לאבו-רודז,
בדיוק באמצע הדרך.

היינו ארבעה מ"כים: אטינגר, זלמן חינגה, גילר ואני. השרב הגדול
לא תם ובטח לא נשלם אבל אנחנו הלכנו לישון. באמצע הלילה אני
מתעורר ושומע קול גרירה. הדלקתי פנס ותפסתי את אטינגר. הוא
ניסה לגרור את המיטה החוצה מהצריף.
"יאסו אטינגר, מה בדיוק אתה עושה?"
"מוציא את המיטה החוצה."
"את זה אני רואה, אבל בשביל מה?"
"כל כך חם בצריף."
"אטינגר, תחזיר את המיטה פנימה ושכב לישון כמו כולם."
"למה???"
"כי אתה דופק את החבר'ה?"
"וואלה, איך דופק?"
"אנחנו פה כמה מכי"ם, אה אטינגר?"
"ארבעה"
"נכון, אטינגר. וכמה מעלות חום יש בצריף?"
"שלושים ושש."
"תחלק בארבע ותגיד כמה יוצא לכל אחד?"
"תשע."
"עכשיו אתה יוצא, כמה נשארנו?"
"שלושה."
"עכשיו תחלק שלושים ושש בשלושה?"

אטינגר חילק ונאנח.
מכיוון שהוא ידע קצת חשבון, החזיר את המיטה לצריף והספיק אפילו
להגיד לי לילה טוב לפני שנרדם.