בקיוסק השכונתי, בדיוק במדף השני מימין, יושבת הסוכריה שלי.
יש בקיוסק עוד הרבה סוכריות, אבל אני רוצה רק את זאת. רק את
הסוכריה שלי.
המוכר בקיוסק אמר שבשביל לקנות את הסוכריה צריך לעבוד, אבל הוא
לא מגלה באיזו עבודה.
יש ילדים שכבר קנו לעצמם סוכריה, וחלק מהם מסכימים לגלות במה
הם עבדו. יש ילדים שעבדו בעבודה קשה, חלק בעבודה קצת מביכה,
וחלק עבדו בעבודה שלא תמיד אפשר לקנות איתה סוכריה.
יש ילדים שקונים סוכריה, אבל היא לא טעימה להם, אז הם מחזירים
אותה לקיוסק, כדי שמישהו אחר יקנה אותה. הילדים האלה לא מקבלים
סוכריה אחרת בתמורה. הם צריכים לעבוד מההתחלה בשביל סוכריה
חדשה.
אני רוצה את הסוכריה שלי. אני רוצה את זאת שיושבת במדף השני
מימין. הסוכריה שלי היא הכי צבעונית מכולן. היא הכי יפה ועגולה
וגדולה, ואותה אני הכי רוצה.
אני יכולה לבקש מחברה שלי מהשכונה לעזור לי לעבוד, אולי ככה
אני אשיג את הסוכריה שלי יותר מהר, אבל חברה שלי מהשכונה קצת
עסוקה בלעבוד בשביל הסוכריה שלה.
כל סוכריה יש רק אחת. אם פתאום אני אראה ילדה שאוכלת את
הסוכריה שלי, אני יכולה רק לחכות, אולי היא לא טעימה לה. אבל
אולי היא כן.
אני רוצה להתחיל לעבוד, כדי שאף אחת לא תקנה את הסוכריה שלי.
אני יודעת שעדיין לא מצאתי עבודה, אבל אולי מחר אני אמצא.
יש דבר אחד שאני יודעת טוב מאד, אני יודעת אותו כבר המון זמן.
אני יודעת שאני רוצה בדיוק את הסוכריה שיושבת על המדף השני
מימין, הסוכריה עם החיוך הכי יפה בעולם, הסוכריה שקוראים לה
רועי.