הוא בטח האדם העצוב ביותר בעולם. אין מדד לעצבות, אז ברור שהוא
לא מופיע בספר השיאים של גינס. אבל תמיד כשאני מסתכלת עליו אני
רוצה לבכות. בגלל זה אני רוצה להתנתק ממנו. עכשיו, זה בטוח
יגרום לו להיות האדם העצוב ביותר בעולם.
אבא שלי לא אוהב הרבה דברים. הוא לא אוהב את השמש ולא אוהב את
אלוהים, הוא לא אוהב דשא ופריחה ושוקולד. הוא לא אוהב דברים
שאנשים אוהבים. ליתר דיוק - הוא לא אוהב כלום. חוץ ממני.
כשהייתי קטנה הוא יצא לשחק איתי בחולות ובמגלשות שנערים השתינו
עליהן למעני. הכל הוא הקריב למעני. אז עכשיו טיפה קשה לי
לעזוב.

אמרתי לו את האמת. לפני שאמא מתה היא ייעצה לי תמיד לומר את
האמת. אחרי שראיתי את "הקסם של אלה" בקולנוע הבנתי שהיא טעתה,
אבל לאבא שלי אמרתי את כל האמת.
בעיקרון, דבקתי במשפט "זה לא אתה, זאת אני" המסורתי ואם זה היה
סרט אז הם היו שמים ברקע את "עוף גוזל" או משהו כזה.
הוא לא הבין. מה קשה להבין?

אבא מידרדר. הוא מתחיל לשתות ומפסיק לדבר. ועכשיו כל פעם שאני
באה לבקר יש מין שתיקה מביכה כזאת. סיפרתי לו שאני ובן זה
כנראה לכל החיים. "אני אוהבת אותו והוא אוהב אותי" זה מה
שאמרתי לו.
הוא הנהן.
אחר כל הוא שאל אותי אם אני כמו כל האגואיסטים שישכחו מי גידל
אותם. ואני קמתי וחיבקתי אותו עד שהוא הפסיק לבכות.

אבא לא עונה לי לטלפונים. מוטורית הוא בן 50. שכלית הוא בן 4.
בן מצא עבודה בארה"ב ואנחנו צריכים לעבור לשם אז הוא מגיב
באופן קיצוני. הוא תמיד ידע שאני רוצה לגור שם כשאהיה גדולה
והוא גם יודע שאני רוצה להיות עם בן ולא חשוב איפה. אז אם הוא
רוצה לעשות ברוגז שיעשה.
בסוף הוא יירגע ויחזור. אני בטוחה.

ואולי זאת בכל זאת אשמתי?

הלכתי לאבא. הבית היה מסריח בטירוף וגם הוא לא נראה להיט. אבא
שלי הוא האדם הכי עצוב בעולם. נראה לי שכבר אמרתי את זה. הוא
הודיע לי שאם גם אני רוצה לנטוש אותו כמו כולם, אז הוא לא רוצה
לראות אותי בחיים שלו.
פתאום הוא נראה לי פחות עצוב ויותר אבוד.

אמרתי לבן שאני לא עוברת איתו לארה"ב. אני יודעת שאין לי מה
לחפש בארץ הזאת, רק להיות עם אבא שלי וזה הכל. זה מספיק - כמו
ילד קטן שנכנס למיטה של ההורים באמצע הלילה בגלל חלום רע
וכשהוא לידם אז החלום מתפוגג כאילו לא היה. אני יודעת גם שאני
לא אוכל לעזוב אותו אף פעם.
בן רוצה להתקדם. אז בן נוסע לארה"ב. והוא לא מסתכל לי בעיניים
כשהוא אומר לי את זה.