הטלפון צלצל, מהצד השני של השפופרת בקע קולה של אמא.
"לירון, את יודעת שאת צריכה להביא את רונה מביה"ס היום" היא
אמרה.
"כן" עניתי.
"תיקחי אותה היום לקניון, את הבטחת לה ממזמן!" שוב הזכירה לי
אמא בקולה הנוזף בי על שלא קיימתי את הבטחתי.
"טוב" עניתי בחוסר ברירה.
"באמת הבטחתי לה ממזמן",חשבתי.

הבאתי את רונה מהביה"ס, בדיוק כמו שביקשה אמא.
סיפרתי לרונה את הבשורה הטובה.
"הולכים לקניון?" שאלה כלא מאמינה.
"כן" השבתי.
"באוטובוס" שאלה רונה,אבל הפעם פניה היו עצובות.
רונה לא אוהבת לנסוע באוטובוסים.
אך היא ידעה שאין ברירה אחרת וחזרה לחייך.
"כן" עניתי,"אבל כפיצוי אני יקנה לך הפתעה".
"הפתעה?!" פנייה של רונה זהרו משמחה.
"איזה הפתעה?"
"אם אני יגלה לך זאת כבר לה תהיה הפתעה" אמרתי.

אני ורונה ישבנו בתחנה ורונה כחסרת מנוחה שאלה בעצבנות "נו,
מתי האוטובוס בא?" "הוא צריך להגיע כל רגע" השיבה הזקנה שישבה
לידנו בתחנה.
"הנה, האוטובוס בא!" קראה רונה בשמחה.
עלינו על האוטובוס,הוא היה מלא באנשים,היה בקושי מקום לשבת.
אך אחרי שנדחפנו בין האנשים מצאנו מקום.
האוטובוס החל לנסוע.
אחרי כמה דקות של נסיעה שמעתי את רונה לוחשת לי "הוא מפחיד
אותי" ומסתכלת על האיש שהרגע עלה על האוטובוס.
הוא באמת היה נראה קצת מפחיד, אבל הייתי חייבת להרגיע את רונה
אז העמדתי פנים שהוא כלל לא מפחיד ושזה הכל בראש שלה.
כעבור כמה דקות שמעתי קול פיצוץ, הבנתי ישר מה קרה. היה
פיגוע.
הייתי בטוחה שזה המתאבד הוא האיש המפחיד אך לא היה לי זמן
להתעסק בזה וישר, בלי לחשוב, הגנתי על רונה בגופי.
איני זוכרת עוד דבר מהפיגוע.

אחרי כחודש התעוררתי בבית החולים.
"רונה, איפה רונה?" אלו היו המילים הראשונות שיצאו מפי.
אמא ישבה לידי, אבל שראתה שהתעוררתי היא קראה ישר לאחות ולא
ענתה לשאלתי.
אח"כ ראיתי מעבר לדלת את אבא מנסה להרגיע את אמא. היא בכתה.
ידעתי שמשהו קרה לרונה.
אחרי כמה בדיקות וטיפולים שהאחות עשתה לי אמא ואבא נכנסו
לחדר.
"איפה רונה?" שאלתי שוב כחסרת אונים.
אמא לא ענתה, היא רק התבוננה באבא כאילו הוא המושיע.
בעינייה של אמא עמדו דמעות,אני הסתכלתי עלייה, היא עמדה שמה
מעמידה פניי חזקה.
אחרי כמה שניות ארוכות אבא ענה "רונה תהיה בסדר, אל תדאגי."
"נו אבא,מה קרה לה?" שאלתי.
"היא צריכה לעבור השתלה, אך עדיין לא מצאנו תורם מתאים" ענה
אבא בחוסר ברירה.
"אולי אני מתאימה" שאלתי.
"לא מותק, את לא יכולה להתאים. את זקוקה לאיבר הזה" ענה אבא.
"איזה סוג של השתלה היא צריכה?" שאלתי.
"לב" ענתה אמא.
התחלתי לבכות.
אמא ואבא הסתכלו אחד על השני ואמא ניסתה להרגיע אותי.
"אני רוצה להיות לבד" אמרתי.
שהם יצאו מהחדר הסתכלתי סביבי, לידי שכבה אישה זקנה.
על השידה לידה היו מלא סוגים של כדורים.
בלי לחשוב פעמיים צלעתי לעבר השידה ולקחתי את הכדורים, חזרתי
לשכב במיטתי ועצמתי עיניים.
חשבתי לעצמי "בגלל שלא לקחתי אותה מתי שהבטחתי היא נפגעה.
בגללי הכל קרה! בגללי רונה שוכבת שמה מחכה ללב המתאים.
היא לא תצטרך לחכות יותר אף פעם! לפחות לא בגללי."