השעות מתקבצות להן לימים, הימים הופכים לשנים, וכמו בנבואת
ילדותי הכל לובש פנים בוגרות יותר והעולם מוליד וטומן אנשים
מדיי שנייה באי אילו מקומות, שחלקם, מנת חלקי ואף אני מנת
חלקם.
התגובות על פחדיה של הילדה שהייתי, תלו אותם גבוה גל ענן
הדמיונות, והנה נושרים הם עלה אחר עלה ממרומם של שמי שמיים אל
הארץ בה מהלכות הלוך ושוב שתי רגליי.
כולם צועדים צעד אחר צעד קדימה בשבילם של חיים.
מתחילים, מפסיקים, מסיימים, משתנים, מבינים, מסיקים, פוגשים,
נפרדים, הופכים, משאירים, מתחרטים, מתנצלים, סולחים, אוהבים,
מתגעגעים, שוכחים, מוצאים, מאבדים, מתיישנים, מתחדשים, שמחים,
מקבלים, לוקחים, מבקשים, מדברים, מקשיבים, יוצרים, צוחקים,
בוכים, זוכרים, שוכחים, מודים, מתכחשים, מתקשים, מתגברים....
והופכים מלאים במאגר מגוון ואדיר של התנסויות חייהם שמוצא את
ביטויו בדרכים אינספור דרך הנפש הערטילאית אל החיים המחייבים
מציאות.
אני ואת עוצרות בדמיוננו ובעצם הולכות כמו כולם, מדמות לחשוב
כי רגע הוא דבר אשר ניתן לאחיזה ביד אדם. העולם ממשיך, ואנחנו
איתו ולא איתו, כמו גולם בגוף של פרפר, נאחזות זו בעקשנותה של
זו לשנות את שלא ניתן. וכל מגע, מלווה בתכונות כה דומות, של
אחיזה עיקשת במה שלא ניתן לאחוז. את מחבקת חזק כל כך, וגם אני,
חזק עד כאב, את החיבוק שלא נגמר, שאין לו סוף ואין לו גבול. אך
שום דבר אינו עוצר בעד אותה הידיעה המתפשטת, כמו סיוט מהדהדת,
מזכירה את קיומה, כה חדה ובהירה, והמגע מנסה בכל כוח להשבית
אותה, להרחיק אותה, להדחיק אותה, ופעמים שהיא נדחקת אל הצד
כאילו שאינה אך שבה היא תמיד ומשרטת שריטות על בשר הלב הדואב,
הכואב.