הנה זה שוב פעם חוזר, אותם הכאבים שמזמן לא הרגשתי, החיוך נעלם
ואני כולי צמרמורת ורעידות מטורפות. הגיע הזמן לתרופה היומית
שלי, הבכי הפנימי... אחריו אני תמיד מרגיש יותר טוב ואותן
ההרגשות של אובדן עצמי וכאב עז בלב נעלמות... מדוע דווקא כך
ברא אותי אלוהים... שברירי כל כך ותלוי תמיד באנשים אחרים...
הדרך היחידה שלי לזוז זה בעזרת הכיסא שרק אתו אני יכול להרגיש
כמו בנאדם רגיל כי אני יושב.
הכאב החזק תמיד חוזר ומכאיב אף יותר והלב שלי פשוט נופל ומתנפץ
לרסיסים... אימא אומרת שהכול בסדר והכאב עוד מעט ייעלם... ואני
אחזור להיות יותר רגוע... אבל הנשמה שלי לא נותנת לי להירגע,
אני תמיד חייב לעשות משהו, אם זה מתבטא בקולות בלתי נשלטים
שיוצאים לי שוב מהפה או בתנועות כל כך כבדות.

הכוח שלי מוגבל... אחד הדברים שהכי חסרים לי זה אנשים אבל לא
המטפלים שלי או אימא או אבא, אני צריך חברים... אני רוצה לחייך
באמת ולא סתם תנועה בלתי נשלטת שבוקעת לי מהגוף, אני רוצה חיוך
אמיתי.
אני רוצה שיראו אותי בתור בנאדם נורמלי ויצחקו אתי ואני לא
אראה בפניהם סוג של סטייה וחובה לעשות את זה מרחמים. אני לא
רוצה להיות חריג, אני רוצה להיות חלק מקבוצה. אני צריך מישהו
שילמד אותי איך זה להיות נורמלי.

משטר הבדיקות והפיזיותרפיה מוציאים ממני את כל הכוחות שיש לי
וזה גורם לי להרגיש כל כך לא נורמלי ושברירי וחסר שליטה, הרי
אנחנו, בני האדם, צריכים לשלוט בגוף שלנו. אני מרגיש כלוא בתוך
גוף של תינוק. אולי לא רואים את זה פיזית אבל אני בן 13. אבל
מתנהגים אליי כמו אל בן שלוש.
כל ניסיון שלי אפילו להזיז את הכוס, ללטף כלב שאני רואה ברחוב,
בשבילכם זה בנאלי, בשבילי זה פרויקט. זה כל פעם אותו הדבר.

הדרך היחידה שלי להרגיש נורמלי זה בחלום... רוב החלומות שלי הם
על אותו העיקרון - להרגיש חופשי, לעוף, לחייך. בחלום, אני יכול
לשחק, אני יכול להחיות את הילדות שאבדה לי מחדש. משחק בכדור או
סתם ריצה שבשבילכם "הנורמלים" זה כל כך טיפשי ודבר הכי פשוט
ומוכר אבל אני אף פעם לא חויתי את זה על אמת. אחרי לילה של
חלומות כל כך כיפיים ונורמליים כביכול אני חוזר למשטר הבדיקות
והישיבה בכיסא בלי מעש ופשוט משתגע... אני חושב מה עושה בנאדם
"נורמלי".

אני כל כך רוצה את זה אבל לא יכול. אולי באמת אין כזה משפט כמו
שאומר השיר אבל ככה זה, בשבילי זה הכול.