New Stage - Go To Main Page


יש הרבה דברים שאני זוכר מהילדות שלי בבית הספר היסודי. אני
זוכר את איריס מלכת הכיתה, שכאשר היא לא הייתה עסוקה בלארגן
עליי חרם, היא הייתה החברה שלי. אני זוכר איך אחרי הלימודים
הייתי מלווה אותה הביתה, היינו נעלמים איפשהו בדרך, מתחבקים,
מתנשקים והולכים לאיבוד. אני זוכר את ערן הרדאר (קראנו לו כך
משום שהיו לו אוזניים גדולות), את שרית שפר הכוסית מהכיתה
המקבילה, את שרית שרמן המכוערת, הגמדה והמחוצ'קנת, שהייתה ממש
מסכנה. שבכל המסיבות אני הייתי היחידי שרקד אתה סלואו. את
המורה מירי עם התחת המדהים בתוך ג'ינס של ג'ורדאש, שכשבלילה
כשהייתי הולך לישון, הייתי לוקח אותה למסעות בתוך ג'ונגל עם
בקתה מעץ על עץ כשאני טרזן והיא ג'יין וכל מה שעשינו זה
להתחרמן, להתנשק ולאהוב.

אני זוכר את מיכה שלא מזמן קראתי עליו בעיתון שהוא השתחרר אחרי
הרבה שנים מבית הסוהר, וחזר בתשובה. ואת עמוס העצלן שאימא שלו
פעם החטיפה סטירה למורה, אבל יותר מכולם אני זוכר את דוד גיני
הבנזונה.

לי קוראים שלומי, ואיך להגיד, באתי ממשפחה מעוטת יכולת. זאת
אומרת - טלוויזיה צבעונית? אני האחרון בכיתה שהיה לו. לחוג
טניס לא הלכתי - כי לא היה לי מחבט. כל הכיתה ביום כיף בבריכה?
אני בבית 'כאילו חולה', כי אין לי כסף לכרטיס.

אז איך כל זה מתקשר לדוד גיני? אז ככה - לדוד גיני היה תמיד
הכול ולפני כולם. כשההורים שלו קנו טלוויזיה צבעונית, הוא בא
לכיתה נפוח כמו טווס, או יותר נכון, כמו נאד נפוח, וצחק עליי -
שלנו אין. אותו הדבר היה גם כשההורים שלו קנו וידאו, וכשההורים
שלו קנו אטארי - הוא בכלל השתגע. אין לך וידאו, טלוויזיה -
איזה עני אתה. אפילו לטניס אתה לא יכול לבוא, ולא סתם אמר.
המניאק הזה היה דואג לתפאורה שכל הכיתה תשמע, ואז איריס (אתם
זוכרים, מלכת הכיתה) הפסיקה להיות חברה שלי, ולאט-לאט כולם,
וכך מצאתי את עצמי יותר ויותר לבד, מוחרם באופן קבוע. היה לי
קשה ולא נעים, אבל לא בלתי נסבל - אני חושב שאחרי הכול היה לי
את עצמי.

יום אחד דוד גיני הגיע עם שעון חדש על היד, ולא סתם שעון, שעון
אלקטרוני הכי-חדש-שיש. כזה בלי מחוגים עם זכוכית אדומה
שכשרוצים לראות מה השעה לוחצים על כפתור, נדלקת מנורה והמספרים
מופיעים נוצצים ויפים. הוא לא הפסיק להשוויץ עם השעון, הראה
אותו לכולם ובמיוחד לי. איזה שעון, הא? היית מת שיהיה לך כזה!
והאמת? הייתי מת שיהיה לי כזה. החלטתי שיהיה לי שעון אלקטרוני
כזה ויהי-מה. אז התחלתי לנדנד לאבא שיקנה לי שעון. נדנדתי בלי
סוף, קצת בכיתי, קצת עשיתי ברוגז, עד שיום אחד אימא סיפרה לי
בסוד שאבא קונה לי שעון, והוא מתכנן לתת לי בהפתעה בסעודת יום
שישי, אבל שלא אגלה לאף אחד כי זאת הפתעה.
היא אמרה את זה ביום שלישי ואני זוכר את שלושת ימי הציפייה
הללו לנצח. ואני זוכר שגם סיפרתי בכיתה שאבא שלי קונה לי שעון
הכי חדיש והכי טוב - אפילו יותר טוב משל דוד גיני, ואפילו
חשבתי שאיריס תחזור להיות חברה שלי והכול יהיה בסדר.
אז הגיע יום שישי והגיעה ארוחת הערב ואבא-חמוד שולף קופסה קטנה
עטופה בנייר עם פרחים, חיוך ענקי על פניו, כולו אושר. הוא נותן
לי את הקופסה ואני חוטף אותה מידיו, מנשק אותו, אומר תודה,
מנשק את אמא ושוב אומר תודה. ואז אני קורע את העטיפה, פותח את
הקופסה ובתוכה נח לו שעון יפה, גדול, עם רצועת ברזל
כזאת-עם-אבזם מיוחד כזה - רק שהוא לא היה אלקטרוני!

אבל אבא, הוא לא אלקטרוני.

היה מאוד יקר אלקטרוני, אומר לי אבא, כשהוא כבר לא מחייך
ואפילו טיפה עצוב. אני זוכר שהתעשתתי מהר ואמרתי שלא נורא בכלל
והשעון בכלל יפה מאוד ושוב תודה בלה בלה. רק שאחר-כך בחדר
הייתי נורא עצוב, ולא ידעתי מה אני עושה ביום ראשון בבית-הספר,
כשיראו את השעון החדש והעלוב שלי. כבר דמיינתי את דוד גיני
עושה מטעמים לכל הכיתה מהשעון שלי וממני, אז החלטתי לבוא לכיתה
בלי השעון ולהמציא איזה סיפור, שיש לי שעון חדש, אבל הוא נשבר
במשחק כדורגל ושאבא שלי לקח אותו לתיקון. אבל מה שקרה בפועל זה
שאפילו לא הספקתי לספר את הסיפור הטיפשי הזה.




אני זוכר את עצמי מתקרב לכיתה כשכולם עומדים במסדרון ואני שומע
את דוד גיני אומר לכולם - אתם רואים? אין לו שעון! ואני מתקרב
לאט ודוד אומר שוב - אין לו שעון!

כשהגעתי אליהם כבר כולם היו צוחקים כשדוד במרחק פסיעה ממני, עם
חיוך של בנזונה-מרושע מרוח על כל הפרצוף המעצבן שלו. בלי לחשוב
פעמיים הכנסתי לו אגרוף ישר בפרצוף. כנראה שהייתי ילד חזק, כי
הוא נפל לרצפה והתחיל לבכות, ואז, אחרי בעיטה הגונה בבטנו,
הסרתי את השעון שלו ומחצתי אותו תחת כף רגלי, כשאני מקלל אותו
ומסביר לו למה זה מגיע לו, ושהוא בנזונה ושאם עוד פעם אני אשמע
ממנו מילה אז אני אשבור לו את הראש ולא רק את השעון.




סוף טוב לסיפור הזה אין. כי לאחר שסולקתי מבית-הספר לשלושה
ימים וחטפתי קצת סטירות מאבא שלי, פחות או יותר, חיי חזרו
למסלולם. בבית-הספר הייתי לבד, אבל כבר אף אחד לא הציק לי
יותר. לא הייתי בשום מסיבה, בשום בת או בר-מצווה, בשום טיול או
יום כיף. איריס לא חזרה להיות חברה שלי. לפעמים שרית שרמן או
ערן הרדאר היו מחליפים אתי מילה כשאף אחד אחר לא היה בסביבה.

עם הזמן למדתי להיות לבד. קצת בודד, הרבה לבד.

היום אחרי שלושים שנים אני נשוי באושר לאישה יפה ויש לנו שני
ילדים מדהימים, ובכל זאת, כמעט בכל פעם שאני רואה איזושהי יד
ענודה בשעון אלקטרוני, אני נזכר בחרא הזה דוד גיני, שהרס לי
תקופה של ילדות שאמורה הייתה להיות נפלאה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 11/9/07 14:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שלומי סיפארדי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה