הם מסתכלים עלי. עיניים גדולות, כחולות, ענקיות, בהירות, הן
בוהות בי.
תפסיקו להסתכל עלי!
הם ממשיכים. חלק שמים משקפיים, חלק מורידים אותן. שתהיה תזוזה
שם, באזור. שיגרמו לי לצרוח.
אני צורחת, בסדר? מרוצים?
לא, הם לא מרוצים. הם אף פעם לא יהיו. שלא יהיו, לא צריך.
שיפגעו בי אם הם כל כך רוצים. שיצחקו. שיזלזלו. רק שיפסיקו
להסתכל.
תפסיקו.

"את בסדר?"

חלקם נמצאים בתוכי, מסתכלים החוצה. חלקם כבר בחוץ ומסתכלים
פנימה. הם לעולם לא יסתכלו על הסביבה שלהם. זה מסוכן מידי, הם
עלולים להיקשר. הם מפחדים להיקשר, הם מרוחקים.
אתם בדיוק כמוני, שמעתם?
אני מתחילה לתת להם אישיות. אסור לתת להם אישיות. אם תהיה להם
אישיות, אני אתחיל לפעול לפי איך שהם רוצים, כל הזמן. הם הרי
מסתכלים עלי, הם יודעים. אסור לנסות לרצות אותם.
אני לא מנסה לרצות אתכם. תעופו ממני!
אני לא אוהבת כשבוחנים אותי. לא סומכת על השיפוט של אף אחד,
חוץ מעצמי. והרי האישיות שנתתי להם היא לא באמת האישיות שלהם.
אין להם אישיות.
אני לא מוכנה להקשיב לאנשים חסרי אישיות! תפסיקו להסתכל עלי!

"אוקי, אם ככה אז אני אלך"

אי אפשר להתחמק מהם, הם בכל מקום. אפילו פה. אסור לי לדבר, הם
ישמעו. אסור לי לכתוב. לא, לכתוב מותר. הם אנאלפביתים. ככה
החלטתי.
אתם כן אנאלפביתים! אל תקראו! אל תיקחו ממני גם את זה..
היד שלי עדיין תרעד כשאני אכתוב, בגלל ההתרגשות. זאת הדרך
היחידה להוציא החוצה. סוף סוף להוציא החוצה. רק שאף אחד לא
יקרא את זה. אסור שמישהו יקרא את זה. הם מסתכלים על כולם.
לא, אני לא כותבת שום דבר חשוב, אל תדאגו.

'אתם יכולים ללכת, כולכם. באמת שאני בסדר. יש לי מספיק אנשים
ששומרים עלי.'