אמא שלי החליטה לקנות חלקת קבר בירושלים.
היא מרגישה שזה הסוף ורוצה להיקבר ליד הוריה שנפטרו לפני כחמש
עשרה שנים ממחלת הסרטן.
שנה שלמה חסכה אמא שלי ממשכורתה הדלילה כדי לקנות לנו מכשיר
וידאו חדש ומשוכלל אשר יחליף את הוידאו המכני הרעשן, שנמצא
אצלנו כבר יותר מעשור, ונראה יותר כמזוודה מאשר מכשיר וידאו.
פתאום אמא סיפרה לתמיר ולי שהיא החליטה לקנות קבר בכסף הזה.
היא סיפרה לנו דווקא בבוקר שלפני הבגרות בתנ"ך.
התעוררתי כבר בשלוש לפנות בוקר וחזרתי על החומר ברפרוף עד שש
בערך. תמיר ביקש ממני להעיר אותו מכיוון שהיה אמור להתחיל
לעבוד. הוא השתחרר מהצבא לפני כשבוע והתלהב מהרעיון שאנחנו שוב
גרים ביחד וקמים באותה השעה, בדיוק כמו לפני שהוא התגייס.
כשישבנו ושתינו ביחד קפה במטבח, נכנסה אמא, ולפני שאמרה בוקר
טוב, הכריזה שיש לה משהו חשוב לספר לנו.
תמיר, שהתחיל לספר על עבודתו החדשה כסוכן מכירות, השתתק מיד.
חיכינו לשמוע את אמא, שהעדיפה לקום מן השולחן, להכין לעצמה כוס
קפה  ולהשהות מעט את הזמן.
"אני קונה קבר", אמרה.
 ידענו תמיד שלאמא יש טראומת סרטן, אך לעולם לא האמנו שהיא
תגיע עד כדי קניית קבר.
הסרטן היכה במשפחתנו שוב ושוב וצימצם אותה באופן ניכר. שני
הסבים ושתי הסבתות שלנו נפטרו מסרטן. הדודים הוותיקים נכחדו אף
הם בגלל אותה מחלה, וגם אבא נפטר מסרטן, כך לפחות טוענת אמא,
למרות שהוא נפל במלחמת שלום הגליל. "אבא היה אכול כולו מבפנים
על ידי הסרטן ויכול היה לא להילחם כלל, אך הוא העדיף למות בקרב
ולא להיכנע לסרטן. הוא התנדב למות", אמרה לנו פעם אמא שסרבה
בכל תוקף שאבא ייקבר בקבורה צבאית מכיוון ש"אלמלא המחלה, הוא
היה שב הביתה מן הקרב בריא ושלם". אמא ניסתה להפוך עולמות, אך
כלום לא הועיל ואבא נקבר בחלקה הצבאית שבהר הרצל. אמא שלי החלה
לפתח "סרטן- פוביה", שהגיעה לשיאה באיסור לומר את שם המחלה
בקול רם. במקום לומר סרטן, אמא אמרה "המחלה הנוראה".
לפני שנתיים בערך, תמיר ואני צפינו בסרט שקפץ כל הזמן בגלל
הוידאו המחורבן שלנו. אמא נכנסה לסלון בעיניים דומעות ובישרה
לנו שזה עתה הודיעו לה שדוד שמואל נפטר בגלל "המחלה הנוראה".
דוד שמואל לא היה בדיוק דוד שלנו, הוא היה בן דוד של סבא שלנו.
תמיר ניסה להתלוצץ ושאל את אמא אם דוד שמואל נפטר מאיידס. אותי
זה הצחיק כי דוד שמואל היה בן שמונים וארבע, אך אמא, כצפוי, לא
צחקה.
 תמיר ואני פיתחנו עם השנים הומור שחור סביב הנושא העצוב
והתחלנו להמר מי יהיה הקורבן הבא.
מוות רדף אותנו תמיד והבילוי העיקרי של אמא היה הלוויות,
אזכרות וניחום אבלים.
ידעתי שאמא נשברה סופית לאחר שאחיינה האהוב ביותר נפטר
בפתאומיות מסרטן במעי הגס כשהוא בן שלושים וארבע בלבד.
עד כה המחלה תקפה רק את זקני המשפחה וכעת היא החלה לתקוף גם את
הדור הצעיר יותר.
אמא שכנעה את עצמה שהיא הקורבן הבא של "המחלה הנוראה".
היא לגמה את הקפה באיטיות וציפתה לשמוע את תגובתנו בקשר
לתוכנית קניית הקבר שלה.
 אני לא יכולתי לומר מלה. איוב התערבב לי ביחד עם קהלת ועם
דמות האדם במקרא, ופרק א' של ספר בראשית פרח בכלל מזכרוני.
לאמא היה תמיד תזמון מחורבן. אבל תמיר, כרגיל, לא יכל לשתוק.
"מספיק עם השטויות שלך", הוא צעק, קם מן השולחן וצעד לכיוון
הדלת. "את מכניסה לראש שלך כל מיני פחדים ומנסה לשכנע את כולנו
שאת הולכת למות. איך אפשר לחיות ככה?"
"אני פשוט מרגישה את הסוף", הצטדקה אמא, "ורוצה לוודא שאתם
תהיו בסדר גמור כשזה יקרה".
"איתנו הכל יהיה בסדר גמור אם תפסיקי עם השטויות שלך... תודה
על הבוקר הנפלא!" צעק תמיר וטרק את הדלת בעוצמה.
אמא הביטה בי ממושכות ושאלה אם אני רוצה לומר משהו. אמרתי לה
שאני חייב לחזור ללימודים וברחתי לחדר שלי.
 מאז שיחה זו ביקרה אמא בקופת החולים לעתים תכופות ביותר
ועברה את כל הבדיקות האפשריות.
למרות שתוצאות הבדיקות היו מוצלחות, לאמא היה ברור שהסרטן
מכרסם בה. הרופאים כבר החלו לצעוק עליה שהיא בקו הבריאות
ושתפסיק להטרידם, אבל אמא לא ויתרה.
רופא מסוים אף הציע לה לגשת לפסיכולוג, אך היא העדיפה לגשת
לבדיקת אולטרסאונד ולא על מנת לבדוק אם היא בהריון. אמא היתה
משוכנעת שבאולטרסאונד יאתרו את הגידול, אך לצערה לא מצאו
דבר...
 בסופו של דבר התברר שאמא צדקה.
בוקר אחד היא קמה עם כאבים עזים באזור הבטן התחתונה והסרעפת.
לאחר מספר בדיקות מיוחדות התברר שלאמא היה סרטן רחם.
שבועיים לאחר שנודע לה שהיא נגועה ב"מחלה הנוראה", אמא נפטרה.

כשעמדנו ליד הקבר הפתוח של אמא, לבושים בחליפות שקנתה לנו לפני
חודשיים, כי "סתם התחשק לה לקנות לילדיה המקסימים חליפות",
הבטתי מסביב על המצבות של סבא וסבתא שנפטרו בהפרש של חודש זה
מזו, ולבסוף התמקדתי במצבת השיש המפוארת של אמא שעליה חקקו:
"המחלה הנוראה כרסמה בה עד מוות".
 כשהורידו את הגופה לקבר, הצלחתי לחשוב רק על הבגרות בתנ"ך
שכנראה נכשלתי בה ואאלץ לגשת למועד חורף.
כשהתחילו לכסות את הגופה באדמה, תהיתי גם אם לא עדיף היה לקנות
מכשיר וידאו חדש ומשוכלל במקום הוידאו המכני הישן והרעשן שכבר
בקושי מריץ קדימה ואחורה.
כשנוכחתי לדעת שנאלץ להסתפק בוידאו הישן לתקופה ארוכה מאוד,
התחלתי לבכות.