משהו נרקם, מסתובב ללא הרף
פעם ראשונה, מתחשק כל כך לתפוס את הטרף
אתגר לא ברור, מטושטש וחשוך
שיעשה את הצעד, שיאירו עליו

ואף פעם המילים לא היו נכונות מספיק
כדי להיכתב
ולעולם לא הייתי אמיצה מספיק
כדי להתבטא

הכל כל כך פנימי, בלתי נגיש
לא לי, ולא לשום איש
מתחשק להקיא, להיפטר מהפסולת
חושבים שאני עדיין "ברת יכולת"?

משרבטת מילה כל כמה דקות
מאפשרת למילים לנחות ללא ספקות
מן מסע עינויים של צורך וסבל
לעולם לא יותר ממני החבל


ועכשיו, אחרי מסע של דקות
מרגישה שמשהו נסדק באחת הקליפות
משהו זמני, לעוד יום או יומיים
שתכף יגליד ויעלים סימנים