"אם אשכחך ירושלים ייחרב עולמי!"

אם יש משהו לא מומלץ לעשות זה לבלוע מנטוס לאחר ששתית קולה. לא
ניסיתי, אבל אומרים שההרכב הכימי יוצר פיצוץ בפה. לא נעים, כן
נורא!
אם יש עוד דבר לא מומלץ לעשותו זה לחמם מים רותחים במיקרו, ואז
להוסיף להם את גרגירי הקפה. את התופעה הזו ראיתי בג'אנק מייל
שנשלח אליי - במו עיניי ראיתי השפרצה של המים הרותחים לכל עבר.
לא נעים, שוב נורא!
לא מומלץ גם לקפוץ מהגשר באילת.
אבל אם יש עוד דבר לא מומלץ בחיים זה להיוולד ירושלמי.
ירושלמים הם עם, ולכן לא מומלץ להיות עם נפרד בתוך העם היהודי
היושב בארצו. לכל מקום שתלך יזהו מיד שאתה ירושלמי ואז או
שישאלו אותך אם אתה מכיר את דודי ביטון מגילה, או שישאלו האם
אתה אומר במבליק במקום זנב סוס ואוכל שווארמה באשתנור במקום
בלאפה, ולבסוף יגידו עלייך: רואים שאתה ירושלמי, וואלק אחי,
אתם הירושלמים זה עם! מרחפים כאלה, עם הראש בעננים.
אתה בוודאי תשאל מתי בפעם האחרונה עמיתך לשיחה היה בירושלים,
מעין סקרנות פטריוטית האופיינית לתושבי העיר, וחברך, בוא נאמר
שהוא תל אביבי, ישיב לך תוך כדי שהוא מפשפש בראשו: "וואלק אחי,
לא זוכר! נראה לי בבר מצווה, כשאבא רצה שאנשק את הכותל. תגיד,
הוא קיים עדיין הכותל הזה?" חברך ישאל בשיא הרצינות.
אתה תגמגם קלות ותתהה למה הקיר הזה שקיים כבר 2000 שנה לא יהיה
קיים, וחברך ישיב בשיא הרצינות: "לא יודע, סגרו לכם את האומן
17 אז חשבתי שסגרו גם את הכותל".
כי ככה זה ההבדל בין ירושלמים לתל אביבים. ירושלמים הם ילדים
טובים. בפוטנציה. במציאות הם יורקים מחלון האוטובוס, מקללים
ערבים במשחקים של בית"ר, מרביצים לילדים קטנים על אופניים,
ואחרי הכול מברכים על שעשני כדברו, מנשקים מזוזה בכניסה לחדר
מעצר, ובכלל יש להם שפה משלהם, בנוסף לבמבליק והאשתנור, משהו
כמו "בכבוד שלי!" "ישמור אותי האלוקים", או "נשבע בספר התנ"ך!"
שזה כבר התעסקות עם היושב במרומים.
תל-אביבים לעומת זאת הם קלילים, הם ספונטאניים, פונים ברחוב
לאנשים זרים ומבקשים חיבוק, מה שייחשב בעיני ירושלמי כאונס
לאור היום, לא משנה גם אם מי שחיבקת זה זקן בן 80 - ובכלל,
תל-אביבים אוהבים לדבר אחד עם השני. אם בירושלים נסיעה עם נהג
מונית היא בדרך כלל שתיקת הכבישים, ואם בכל זאת הוחלט להסתכן
בשיחה, יהיה זה בוודאי או על נושא פוליטי או על הנצפה מבעד
לחלון המונית, משהו בסגנון: "אבוסדינאק ראש העיר הזה! מתי
יגמרו את השיפוצים בכביש?" או: "וואי ראית איזו שאפה! גם אשתי,
שתחיה, הייתה יפה ככה פעם. היום, אחרי תשעה הריונות התקלקלה
לגמרי. אני שוקל ללכת לרב להתייעץ".
בתל אביב, לעומת זאת, נסיעה עם נהג מונית משמע לדבר על הנושא
האחרון שחשבת שאפשר לדבר עליו. כך לדוגמה יצא לי לשוחח עם מספר
נהגי מוניות בתל אביב (אין נסיעה שבה הם יסתמו את הפה. בלי קשר
לטיפ בכלל): "זונה חברה שלי! נסעה לסיני! ככה סתם, נסעה. אתה
קולט? השאירה אותי עם הבולבול בתחתונים ונסעה עם 'חברות'. אעלק
חברות. אני יודע טוב מאוד שמחכה לה שם בדואי. אני מכיר אותה.
משתרללת שרמוטה!" (סלחו לי על הביטוי, זה נהג המונית אמר, לא
אני.)
שאלתי את נהג המונית בן כמה הוא, והוא השיב: "עזוב, אני גרוש
כבר פעם שלישית. ככה כל פעם אותו סיפור. בחורות זבל'ה זה מה
שהן! שתבין, אני בן 51. מגיע לי יותר כבוד מזה!". והיא? "היא
בת 31 אינעל אם אימא שלה!". באותו הרגע הייתי חייב לייעץ לו
שיישאר אתה, במיוחד כשנתקלו עיניי בדמעות בוהקות בתוך עיניו,
מתברר שהתל אביבים האלה בכל זאת בני אדם.
או סתם שיחה מקרית אחרת: "יצאת פה מהבית זונות?" סליחה, אני
שואל. "יש פה בית זונות, לא ראית?" לא, סתם אני חוזר מסופ"ש
אצל חבר שלי. "תמים הא? איך אני חולה עליכם! תדע לך אין כמו
עדן! רוסייה מברזל זאתי. ביום היא טטיאנה, בערב היא עדן. ראית
מה זה זכות השיבה? צ'יק צ'ק אלה מקבלות אזרחות. אני אצלה כל
שבוע. זאתי יודעת לפנק... מאיפה אתה בעצם?" מירושלים. "אההה,
אוי סליחה, לא התכוונתי להעליב".
כי ככה זה ההבדל בין תל אביבים לירושלמים. אם נולדת ירושלמי
תמיד תישאר כזה. גם אם כמו 90% מחבריך עברת גם אתה לתל אביב על
מנת להוציא את כל המשכורת שלך על שכר דירה, וגם אם כמו 90%
מחבריך הירושלמים אתה מכחיש כל קשר לעבר, ומהלל את חיי
ההוללות, בסופו של דבר מבפנים אתה ירושלמי. אתה תטייל בשדרות
רוטשילד עם האמסטף כשעל גופך רק תחתונים וגופיית קיץ מרווחת על
מנת להשוויץ עם השרירים, אתה תעבוד במשרד פרסום עד 2 בלילה רק
כדי להיחשב בראנז'ה, אתה תזיין תיירות שפגשת בחוף הים כמו
שבמועדון האנדר-גראונד האגדי בירושלים (כשעוד היה דבר כזה
תיירות שבדיות) לא היה כזה שישו ושמחו, אבל בלילה, רגע לפני
שתכבה את האור ותעצום עיניים, תיזכר היטב במי שאתה באמת. ילד
טוב ירושלים.
ושלא תבינו לא נכון. אני לא טוען שירושלמים נחותים מאלה שהגיעו
מהמרכז או מהשרון. ממש לא. הם שווי ערך בדיוק, ואולי אף שווים
יותר בגלל כ-21 שנות תסכול שבאמתחתם. לפעמים דווקא בגלל זה יש
להם הרבה יותר אמביציה להוכיח את עצמם. לא חסרים ירושלמים
שהגיעו לתל אביב וכבשו את פסגת הקליקה. כך למשל פגשתי לא מזמן
את צ'יף (שם בדוי), יחצ"ן ירושלמי מפוקפק בעבר, וכיום בעל שני
פיק אפ בר'ס הכי הכי בתל אביב + מסעדה אנינת טעם בסגנון ארוחות
טיסות במטוס במיוחד להדוניסטים השינקינאים. ישבנו אצלו במסעדה,
אני וחברי המארח, והתלבטנו מה להזמין. הכול היה פתאום יקר
שבעתיים מאשר בירושלים, האוכל מגוון ומקורי כמו ה'טראק' החדש
של עופר ניסים, ולא פחות חשוב - הפער בין ארוחה דיאטטית לארוחה
דשנה הוא הפסד בנוק אאוט לארוחה הדיאטטית. כך למשל התלבטנו אני
וחברי לגבי ארוחת בוקר. חבר שלי הזמין ארוחת "ארקיע לאילת"  -
שזה מקושקשת עם טונה במים וסלט ירקות קצוץ, אני ראיתי בזה אוכל
יותר מדי דיאטטי, ולכן הלכתי על ארוחת בוקר "בריטיש איירוויס":
בייקון, נקניקיות, ביצת עין, שעועית, וגבינת שמנת למריחה. חה
חה, גיחכתי לעצמי. איפה תמצא בירושלים מסעדה שאוכלים בה בייקון
וגבינה לארוחת בוקר? ככה זה תל אביב! מלמלתי לעצמי בזמן טבילת
הג'בטה בביצת העין, והרגשתי פתאום כל כך תל אביבי שזה דווקא
נורא שימח אותי.
עד שהגיע צ'יף.
היחצ"ן לשעבר.
איש הבוהמה התל אביבי בהווה.
"מה המצב ג'אנגו, נהנים?" שאל.
"כן, נחמד. שלך הצעצוע הנחמד הזה, לא?"
"כן, ברוך השם הכול הולך מצוין", התאים צ'יף את מילותיו בדברו
לירושלמי (למרות שכשאתה אומר ברוך השם בתל-אביב אתה בדרך כלל
מתכוון לומר: הודות לכישוריי הנעלים) ואף נישק את שתי אצבעותיו
והרים אותם כלפי האוויר, כאילו לומר לי: "הכול פה סוכר! תאמין
לי, אין כמו החיים הטובים בעיר הגדולה".
ואכן, זה הזכיר לו שאולי גם אני קיים כאן במרחב האגו העצום
שסובב אותו כפרוטון שלא מרפה בתשבוחות עצמיות. "מה אתך? עדיין
ירושלמי?"
שאלה זו פירושה הוא: האם אתה תפרן מסורתי בעיר הקודש / סטודנט
נצחי, או שמא עשית את הצעד הנכון ועברת לתל אביב על מנת
לפרוח.
הבושה השתלטה עליי. ראשי נרכן לעבר מנת השעועית, ולפתע מצאתי
את עצמי בוהה בגרגירי שעועית סגולים שאני כמעט מוכן להישבע
שלחשו לי: "אל תענה! אל תענה! אל תיתן לרוח הרעה להשתלט
עליך!"
אבל לאחר דקה של התבוננות בשעועית, ומבט נישא כלפי מעלה לעבר
צ'יף, ואני, היושב כפוף על כיסא הנידונים בטריטוריה האישית
שלו, השבתי בכלימה מסווה בגאווה מזויפת: "כן, אתה יודע,
חיים..."
צ'יף חייך חיוך מתנצח ואמר משהו כמו לא נורא אחי, יהיה טוב
בסוף.
כן, יהיה טוב. אכן כך. בסוף גם אני אמצא את עצמי בתל אביב,
קרוב לוודאי. מה יש לי לחפש בעיר הקודש. ערס אני לא. יהודי
אדוק גם כן לא. מאמין במורשתו של מוחמד - גם לא. אז מה כן? תל
אביבי לעתיד. כן! גם אני אהיה כמו צ'יף יום אחד. אמנם לא מתנצח
כמוהו, ואולי, למרבה הצער, גם לא בעל שלושה מוסדות חינוך בערבי
לילה מפנק, עם אופציה להשתלטות על כל חיי הלילה בתל אביב (הרי
יש לו גם ארוחות של טיסות בינלאומיות אם צריך) - אבל יום אחד
גם אני אהיה תל אביבי, נוסע בלי חולצה על אופניים, מתחכך
באשכיהם של ידידיי החדשים במצעד הגאווה, שותה בירה על חוף הים
בשישי בצהריים - גם אני אחיה יום אחד את החיים הטובים.
אבל בעוונותיי, בסתר, כשאף אחד לא יראה, אחזור מדי פעם לעיר
הקודש בסוף שבוע, אעלה את העלייה של הקסטל, אנשום אוויר הרים
צלול כיין, ואפגוש את המקום שממנו באתי. אצא לי מהאוטו, לא
לפני שנישקתי את המזוזה הנשלפת מעל החלון הימני, אשים על עצמי
מכנס ג'ינס ישן ונעלי גלי, אקפוץ להגיד שלום לאבא ואימא, אוכל
חמין של שבת ואברך בברכת שבת שלום את מנחם, השכן ממול שממהר
לבית הכנסת. כל זה ייתן לי קצת ערכים. קצת מסורת. קצת ירושלים.
כי כבר אמרתי. ירושלמים זה עם. עם בתוך מדינת ישראל.