לילה, כבר חושך, היא מסתכלת ולצידה היא רואה את אחותה ישנה שנת
תמימים, היא מתיישבת ולא מצליחה להירדם, מחפשת תעסוקה אך לשב,
את הספר היא כבר סיימה וזה דבילי להתחיל עכשיו אחד חדש הראש
עוד ביישן, אין לה עם מי לדבר וגם לא ממש בא לה. אין לה מה
לצייר כי אין לה מוזה ואז היא פשוט יושבת וחושבת...
חופשות זה תמיד זמן למחשבות, לא משנה לאן תלך ועם מי תלך, תמיד
באיזה שהוא רגע כשלא תעמוד על המשמר המחשבות יחדרו פנימה
ויסחפו אותך יחד איתן..
היא ממשיכה לחשוב שזה בעצם טוב לחשוב, ככה מגיעים להחלטות אבל
אחרי שהיא כבר חשבה והחליטה מה ואיך ועם מי היא תעשה כשתחזור
לארץ המחשבות האחרות חדרות לראשה...
מי אני בכלל? אולי אני סתם מתיימרת להיות משהו שאני לא..
אולי אני לא כזאת מיוחדת, לא כזאת חכמה, לא כזאת פיקחית, לא
כזאת חברה, אולי אני עושה הכל כי בעצם זה מה שהחברלה בחטיבה,
וזה מה שמצפים ממני ואולי אני סתם מתנהגת כמו עצמי כי אני רוצה
שיחשבו שכזאת אני ואולי זה בגלל שאני יודעת שככה יעריכו אותי
ויקבלו אותי לחברה וככה אני ישתלב...
אבל איך אני אחד על אחד? איך אני באמת בפנים?
אני באמת אוהבת לקרוא ולראות מקומות חדשים, אני באמת אוהבת
להתבונן בציורים ולחשוב?
אני באמת כזאת נחמדה וחברה טובה?
האמת שאני לא יודעת כי לפעמים כשאני לא משגיחה אז אני מקנאה
ואני שונאת ואני גם יכולה להיות מכשפה לא קטנה ולהגיד דברים
רעים...
מי אני באמת ומה אני באמת?
ואם מישהו יכנס לתוך הראש שלי ובאמת יראה את הכל את כל המחשבות
מה הוא יראה?
הוא ירצה בקרבתי וחברתי? הוא ירצה בי?
אני חייבת להגיד שנמאס לי מעצמי, נמאס לי לראות את עצמי כל יום
במראה ולהיות נחמדה, בא לי לנוח,לברוח. בא לי שמישהו באמת יכנס
לי לראש ויגיד לי מה הוא רואה באמת, את הכל ואני ידע איך אני
באמת, כי אני קצת אבודה...
וכל שאר האנשים הטובים שבעולם... הם באמת טובים? הם באמת כאלה
מקסימים? או שגם בתוכם מסתתרת איזה מפלצת אפלה...
כל כך הרבה מחשבות ועירעורים...
אני באמת מאמינה שהאדם טוב מטבעו, אני פשוט לא החלטתי - איך
אני מגדירה טוב...