זאת הייתה הבשורה המרה, כמו שחשבה
היא ניסתה שלא לשמוע
להישאר בעולם לא מוחשי שער לחיים
לנשום את האוויר שלה
זמן יכול להיות כל כך לא הגיוני
עוברות שנתיים והציפייה רק מתחזקת
השמש שורפת שלג אדמדם
הוא נופל ומביט בה בעיניים עצומות
הוא ליווה אותה הביתה, כנראה הוא לא רצה
אבל לא היה יכול לעזוב
והידיים בצדי הגוף בערו
אך לא פגשו אחת את השנייה
בזיכרון עשוי מאבן ועם יד חופשיה
שם הוא שמר אותה
היא בכתה, ורעדה האדמה
החבל נכרך והמשיך להתנודד
והזמן בשלו ללא חיבור למציאות
ופרצופים לא מוכרים הם הכי קרובים
המסכות עוזרות לנו לא לגעת בקצוות
היא התעוררה באותה נקודה |
