בעמדי על שפת הצוק
טיפה מרה מחלחלת לדמי
מערפלת את חושיי
מכאוביי
ובעודי מתערטל ממחשבות
מתגעגע לכל מה שלא היה לי
הופך לילד קטן שבוכה
ובחיי איני רוצה.

הרוח והחול מציק בעיני,
כמתריע
קול אוהב נשמע מאחוריי
מפתיע.
ושוב מבחין באם ותינוק
יונק משדיה
מאחל שלא יבין כל מה
שאני יודע.

בעמדי על שפת הצוק
מתבונן על השכחה שם למטה
מקלל את ימיי,
את אלוהיי.
ובעודי מתרוקן ממחשבות
חיוך קטן עולה על שפתיי
הופך לילד קטן שצוחק
ולפתע שותק.

האמונה והחרטה כושלות את רגליי
צוחקות
קולות עמומים נשמעים לפניי
דמעות.
ושוב מבחין באם ותינוק
רועדים קלות
הקור מבריח עימו את שניהם
פניי אטומות.

חוזר הביתה אל זרועותיו
שלא נוגעות
מבטיו כנשקפים מתמונותיו
הישנות.
מילותיו כחרוזים אילמים
לא נוגעים, לא שרים
כאילו מספידים
את מה שלא היה אתמול.

מסתכל עליו וצוחק
על שנתתי לעצמי לגעת בוורד
שהיה לבן ויפה
טהור ותמים
ששינה צבעו לאדום דמים.
כמזמין לתשוקה מפתה ומענגת
של רגשות, של רגעים
אותם לא יהיה אפשר לשכוח.
איך שכחתי, אלוהים שלי
באמת ובתמים
שלכל ורד,
יש קוצים.

בעודי מנקה את כתם הדם האחרון
מדבר, מוציא החוצה
מחפש את השקט שהיה לי
לפני הסערה.
מתחפר בפוך,
מתחת לשמיכה.
לא מסוגל לנוח,
יוצא בחשיכה וממתין לגשם, כדי שישטוף את הדמעות
אל הקבר החם
שכריתי לעצמי.

ואולי הפתרון היחיד היה
להוציא החוצה,
לספר
לא לשקר יותר.
אולי הגיע הרגע לפתוח את ארון הקבורה
ולהוציא משם את הילד הזה,
שעכשיו כה חיוור,
שדמעותיו כבר יבשו מזמן,
כמו עורו.
את הילד התם והקטן
שאיני מסוגל להביט ללבן שבעיניו.

הילד הזה אף פעם לא חי,
הוא מת ביום שהוא נולד.
נשבעתי בחיי
שהילד הזה לא יראה אור
השטן הקטן הזה,
שרק זיכרונו גרם לי ייסורים
כל חיי.
הילד הזה, שהמפתח לארונו
נמצא בדמעותיי.

הוצאתי אותו,
בלי היסוסים
מתוך ייסורים
ובגלל האיסורים
ילד מוציא ילד.
ילד גוסס מוציא ילד מת
שעומד לפקוח את עיניו.

פקחתי את עיניי,
איני זוכר דבר.
עורי חיוור,
יבשות מאוד הן עיניי,
ילד מת נשכב על ארוני.
דמעותיו פתחו את מנעולי.
והנה אני פורץ החוצה,
בהיסוסים קלים,
בלי ייסורים
נשבע להכות את כל האיסורים.
עולם חדש אליי נגלה
והנה אני, הילד הקטן והתם
עומד.
מביט בעיניהם של כולם.
ולומד.

מתחיל בדרך חדשה,
השכם בבוקר.
לצידי שלל פרחים יפים,
בשלל ניחוחות וצבעים.
השמש עליה מאירה
מחממת את גופי,
חום אחר, חום שקט,
חום שלא חודר -
אבל מרגיע.
מסתכל על ידיי הנקיות
אין זכר לצלקות.
מאחורי אין עקבות.
ראשי ריק ממחשבות
משדים, מיצרים,
מחרטות.
כאילו מעולם לא דקרה אותי החרב,
כאילו מעולם לא קיבלתי נשיקה.
מבין שעכשיו אני מתחיל -
הכל מהתחלה.

הדרך עוד ארוכה ומפותלת,
ונדמה כי מאוחר.
לא מאוחר מדי כדי ללכת,
מאוחר כדי להתחרט.
שעת דמדומים מתקרבת
ולא נשמעים עוד קולות הציפורים.
למה כלאו אותי זמן כל כך ארוך בקבר?
שואל ולא מבין.

ובינתיים מצד הדרך,
מבחין בצוק.
אין סוף לזו הדרך,
אבל יש לה יציאות רבות מספור.
ולידי הפצועה אני מחפש מזור...
ורק דבר אחד אני יודע
מה שכבר יצא מהקבר,
יכול לצאת,

אבל לא לחזור.