אמצע הלילה, כמעט נוטה לבוקר. את לא נרדמת מהמחשבות שנוזלות
למראות מול העיניים שלך, על הקיר היציב שמדמה עננים לשמיים.
העצמות שלך שקבורות בארון מתפזרות כשהמפתח מבריק בגאונותו ולך
רק נותר להיות שוב מופתעת.
השתיקות האלו מהעבר מסתובבות סביבך במעגלי ההתמכרות הענוגה
הזו, שכמו יין ממשיכה לטפטף בעדינות בלתי מורגשת לנפשך הכמעט
חופשיה.
אין בך יותר מעבר שעטוף בסרט אדום. כל האתמול קשור ביחד ומונח
במגירה שנפתחת רק לעתיד. מתפזרים, אחרי שהיו מונחים כל כך הרבה
זמן בחולות ואת רק בוחרת לאסוף עוד כמה גרגירי חול לשעון האפר
המפואר שלך. הוא מאיר לך מתי לזרוח מתוך האבק ואת מקשיבה,
מצייתת לשדים הארורים שפוקדים את סורגייך ובוחרים לחנוק את
החלונות באשמה.
את לוחשת עוד משהו כשהקרח נמס ונוטף מהפה שלך כמו רעל. נועצת
בלשון שלך עוד כמה סיכות דקות רק בשביל הטעם החלוד שיש לדמעות
שלך ומנשקת עוד קורבן לוויתורים של עצמו.

המחשבות שלך נמרחות בקווים דמויי דיו, בבוקר אף אחד לא יזכור
שצריך לסדר אותן.
עוד רעל מטפטף למערבולת הקרובה אליך. באים והולכים מתוכה,
סופגים רעל, מוותרים על כל קילוגרמי האושר שטבע שם וממשיכים
לוויתור הבא.
כמה מסכות נתלו על קירות חייך ואת אפילו לא שוטפת פנים...

ואחרי שלא וויתרת על עצמך את נשארת. במערבולת שיש בה כל כך
הרבה פיסות מעצמך.
מסתבר שהמלחמות שלך עוד לא התחילו.