ריק.


חלל.


אין כלום.


אין תחושה. אין רצון. אין רגש.

קליפה. קליפה בלבד. קליפה שנותרה ללא פרי שמאכלס אותה.

כבר לא מתוחה ויפה כשהייתה, כשקיבלה את צורת הפרי, הרגישה לחץ
מהפנים לחוץ.

אלה רפויה, מדובללת, חסרת צורה, יכולה לקבל כל צורה שהיא
כתגובה למגע קל שבקלים.

להתאבד? איזה ערך יש לכך? אין פרי לנעוץ בו הסכין. דם לא
יישפך, כי אינו זורם יותר, אני כבר מתה.

רק שריד למשהו שהיה פעם חי. סופה של הקליפה להירקב, להתייבש,
בתהליך אטי, ולהפוך לדומם.

מוות מהיר לא יהיה כאן.

המוות מתהווה. בתהליך אטי ומייסר.

מה יהיה סופי?

והנה, נראה כי קליפה זו נמתחת, ומקבלת את צורת הגוף הממלא
אותה, והנה הוא, מלא חיים כבעבר!

פוחלץ.

הקליפה לא תתייבש. לא תירקב, ולא תמות.

היא תמשיך להתקיים, לעטוף גוף שנראה חי, אך רק למראית עין.

קל לרמות את מתרשמי המבט החטוף. שכן מספיק מבט אחד נוסף, כדי
להבחין שלא הייתה שם תזוזה. שאין שם חיים.

ואני
אמשיך להתקיים כדי לספק להם את האשליה.

אני מבינה.

אסור להכחיד את הקליפה שלי.