היא ישנה על הפוטון הענק בחדר שלי. אותו החדר שהיה שייך לאבי
עד לפני שנתיים וארבעה חודשים. החדר שבו חלה. החדר שבו שכב
סובל. קטוע רגליים. משך שלוש שנים. הבית שבו מת. אפשר להציץ בה
לעתים על רקע צבע כחול-כהה. מבריק. מין כחול כזה שיכול להיות
שייך רק למצעים. בדיוק כמו אלו שרק היום החלפתי. לכבודה. כי
היא חמודה. כן. אני אוהבת אותה. והיא נוגעת ללבי. אבל זה אותו
הלב שיודע שזו לא היא. ועכשיו עלות השחר. היא כבר מזמן ישנה.
וסוף סוף יש לי רגע של מנוחה ממנה. כמה שעות למען האמת. וזה
עוד לא מספיק לי. על צג הסלולרי מופיעות הספרות שמורות לי
שהשעה כבר רבע לשש בערך. כלומר, הספרות חולפות בתודעתי במעומעם
ומייד מתרגמות את עצמן למושגים מעורפלים. כמו רבע לשש בערך. לא
נותר בי כל זיכרון ויזואלי מהספרות הממשיות. מאלו שכנראה
ראיתי. הן בטוח לא היו 5:45. תחושת ה"רבע לשש" המעומעמת עדיין
מפעמת בי. מעמעמת את תודעתי המעומעמת ממילא. ומייד לאחריה
עוברת בי תחושת סיפוק לנוכח ידיעת המיקום הפסיכולוגי המעורפל
שלי בזמן-יממה. "יופי. עדיין לפני הזריחה".

אני רואה את יד ימין מסובבת את המפתח שתקוע בחור המנעול. ואני
יוצאת מהבית. מהצד השני של הדלת (תוך כדי שאני סוגרת אותה) אני
שמה לב לשתי המדבקות שמברכות לשלום כבר כמה שנים את כל באי
הבית. "רק אהבה מביאה אהבה". ו"צמחונות זו הבחירה שלי". את "רק
אהבה מביאה אהבה" הראשון - גנבו לנו. זה היה אח שלי שהביא
אותו. הצעיר מבין האחים, מלבדי. את השני, שעכשיו מודבק על דלת
ביתנו, אני הבאתי. באיזה מפגש רוחני איזוטרי של הדרך הרביעית
ביפו. כן. יפו. היכן שאת גרה היום. כי כל פניה בזכרוני תמיד
צריכה להוביל אותי במעגל מושלם. חזרה אליך. כדי לגלות שוב. שאת
כבר לא שם. וגם אליו היא מובילה אותי. כן. גם אליו. לאבי היקר.
כל פעם מחדש. הוא לא שם. כמוך. רק קצת אחרת. ובכל זאת. כמוך.

התודעה מתערפלת. אני מתעוררת מחדש לאחר שכבר הגעתי לחלק הצפוני
של הרחוב שבו אני גרה. "ואיפה הייתי כל הזמן הזה? אלוהים
יודע". תחושת הכובד ברגליים נעה בין חלקי הרגל השונים כמו
בפעולה של מכונה משומנת היטב. והראש כבד. כבד מאד. גם בתוך
המוח כבד. "עוד לילה לבן עבר עלינו". ושוב תחושת הכובד שעוברת
הפעם מהראש לצוואר ומהגב לידיים ולרגליים. ולפתע מתעוררת תחושת
גוף חדשה. עירנית. נשימה אחרת. כזו שנשאבת הישר לעומקי הבטן
ומייד לאחר מכן מרחיבה בעוצמה את חלל בית החזה כולו. הו. איזו
נשימה צלולה. איזו נשימה משחררת. ושוב מחשבה חולפת. ענן כבד
בשמי השחרור. "מה עשיתי עם המפתח?" עייפות המוח לא מותירה כל
מוטיבציה להיזכרות. "יהיה אשר יהיה". אני חשה את הרגליים נעות
בהזדרזות איטית. רצות בכבדות לעבר "שם" כלשהו. ה"שם" שבו עיניי
העייפות תוכלנה לחזות באור שלה. שעוד מעט עולה. והלב כבר
מתרגש. קולות הציפורים מלווים את התרגשותו ומפתים אותו להחסרה
של פעימות. לים של מיסתורין. והיופי הזה כל כך מכאיב ללב. כי
הוא כבר יודע ששום רגע לא יחזור. לעולם.

מכונית חולפת בכיכר שאני חוצה. מחשבה מהירה דוקרת בחריקת בלמים
בלב. פחד. "רק שלא יעצור, האידיוט. אין לי מושג מיהו. אבל אם
הוא עוצר הוא אידיוט". הוא עושה סיבוב בכיכר. זורק מבט. כלב
מופיע מימני. זאב לבן. הוא חולף במכוניתו במהירות. לא עוצר.
רגש אהבה וחום מתפשט באחת בלב. "אהה. הנה אתה גבריאל. באת
לשמור עליי בדרך אל שמאש. בוודאי שלוח אללה". ושוב אסוציאציית
מחשבות. "אם רק אמי הייתה יודעת מזה. שלא רק שאני מאמינה בישו.
חס וחלילה. חס ושלום. אלא גם במוחמד. שיימח שמו וזכרו אפילו
יותר מישו. וישו עוד נושא את ראשי התיבות הללו ככתר קוצים
יהודי לראשו. וגם עלי חתנו של מוחמד. בל נשכח. ורומי. ובודהה.
וקרישנמורטי. וגורדייף. והיד עוד נטויה. היא הייתה בוודאי מכנה
אותי עובדת אלילים. ועכשיו השמש. זה בדיוק מה שהיה חסר לה
להשלמת התמונה".

הכלב מתהלך לצדי ואז לפני. הליכה אלכסונית. כזו שאופיינית מאד
לכלבים. גופו וראשו נוטים לימין וכפות רגליו לשמאל. תוך כדי
תנועה. כמו במחולות הסופיים העתיקים. כמו בנטיית הלב. כמו
בנטיית הציר של אמא אדמה כלפי המישור שלה. מישור המילקה. מישור
השמש. הדבר הקדוש הזה. האור בכבודו ובכל עצמותו. הכלב מקנה לי
תחושת ביטחון. וגם אני עושה עבורו את אותה מלאכה. הוא שייך
למישהו כנראה. נראה מטופח. אני מתעניינת בו. ומתחילה לחוש
גאווה. אפילו בעלות. זה כבר לא ברור מי לוקח את מי לטיול. אבל
כנראה שזה הוא שתפס עליי טרמפ. הוא מחכה לראות לאן אני אפנה
ורק אז הוא ממשיך. מימין מתאדמים השמים. על האופק נראים עננים
בסגול-כחול כהה. המוח כבר מודיע לעיניים שהם לא יצפו היום
בזריחה שלה. הוא כבר יודע שהעננים יסתירו אותה. אוי. כמה שהלב
מתאכזב. והעיניים. כן. העיניים הטובות. כמעט ביראת קודש,
אוספות מזון לנשמה. את כל שברירי האור שמקשטים את השמיים. מים
חיים ללב. הו אלוהים. כמה שהאור הזה יפה. איך זה שהוא כל כך
שונה מהאור הגלוי לעין הבשר. הנשמה רואה יופי שהמוח האנליטי לא
מסוגל לתפוס. אוי. והלב כל כך חוגג. הוא שותה בצמא כל רסיס של
קדושה. הוא צופה בכאב בכל הווה. בכל הוויה. בכול עולם שנעלם.
לעולם.

ושוב התודעה מתערפלת. שוב הלב רץ למקום שבו אוכל להניח את
עיניי על האופק. ושוב לא נראים שמים. ושוב לא נראים עננים. רק
דרך וחול. אופק ומטרה. "רק להגיע לשם. לשם. להגיע כבר".
ורגליים עייפות. כמעט מרחפות. והתודעה מתרוצצת. כמעט באימה. אך
לפתע. הגעתי לשם. המחשבה מתרסקת. הלב נכנע.

עצירה. שקט. הכלב נח לידי. יד ימין על הלב ויד שמאל מתחתיה. על
מקלעת השמש. התפיסה הוויזואלית מתגמשת. "אולי הזיה"? אין מענה.
תמונה של תבניות אור שקופות. קווים של אור. בצבעים שונים.
מתווים יחדיו מעין צורות גיאומטריות מושלמות המשתנות כבתמונת
קלידוסקופ. נתונות בתוך מסגרות של לשונות אש כאוטיות השולחות
גיצים למרכז הרקיע. דרך מסלול השמש. וכך. הן מופיעות, נעות
ונעלמות על רקע השמים האדומים-סגולים. להבות הענק עולות ממזרח.
באות מקדם. מממלכה עתיקת יומין. מכוכב זקן. ואילו עמודי החשמל,
מנגד, מייצרים סביב עצמם מעין תמונה מהבהבת. קווים של אור
בצבעים קרים המתווים מסגרת גיאומטרית חסרת תנועה. מושלמת.
מכאנית.

העיניים נעות חזרה ללהבות הענק המזרחיות. לאש הקדומה הזו. ללבה
המתפרצת מעומקי השמים.  לחוויה האסתטית-חושנית הזו שנעלמת לתוך
העין. שמכאיבה ומייסרת את הלב. שמענה באש. עד שהוא נשבר. עד
שמבין הריסותיו מתעוררת תחושת חמלה עמוקה. אהבה מהולה בכאב.
ואז. הבעירה הפתאומית הזו זורמת בעוצמה מתוך הלב אל כל שאר
איברי הגוף. מתמידה עד לקצוות. ונעלמת. "למה? למה? למה אני לא
סולחת לה אלוהים? למה אני רעה אליה? למה אני לא זוכרת ברגע
המפגש? ברגע האמת. והנה עכשיו יש בי רק אהבה. רק רצון לסלוח.
ולא רק לה. לכולם. לכל העולם. ואיך זה שהכעס תמיד סוחף אותי?
ואיך זה שהלשון רצה מהר יותר מהשינה ההיפנוטית הזו שלי? ואז
אני שוב רעה לעצמי. ושוב שונאת את עצמי. על כל הכעס הזה. אבל
כל זה מתאחד לכדי תנועה אחת. סיבוב אחד. מעגל מושלם. ואני כל
הזמן שוכחת שהאהבה לא מחלקת את עצמה. היא לא מבחינה. היא כמו
השמש הזו. קדושה. כשהיא מכאיבה לאחרים. היא מכאיבה גם לי.
ולהיפך. זו רק השנאה שרואה באפלוליות העולם הזה. שיוצרת
הבחנות. טוב ורע. זה רק הכעס שיוצר מקטעים בתהליך ההבנה השלם
הזה. כי השקר הוא תמיד גם חלק מהאמת. הוא קטע. קטע מתוך תהליך
שלם. והכעס הוא כמו חצי תהליך. גם השנאה. והצדק שלי. מה הוא
שווה? כלום. והאהבה? אהה... האהבה היא זו שתרפא אותי. כן.
כלומר, בסוף היא עוד תציל אותי מזה. אבל הכי חשוב... זה כאן.
זה עכשיו. זה בהתחלה התמידית הזו. זו שאף פעם לא נגמרת".

ושוב האסוציאציות סוחפות אותי. מעוררות רגשי אשמה. מעודדות
שינה. אינני יודעת כמה זמן חלף בינתיים. התעוררתי כשאני חשה את
הרגליים זזות באי נוחות. השמש עוד לא נראית מבעד לעננים. אבל
הרגליים כבר רוצות לקחת אותי חזרה הביתה. הכלב בא. הדרך חזרה
נראית שונה. הצבעים בוהקים יותר. והכול חי. זז. המבט שלי מתקבע
על צמח. ותמונה ויזואלית אחת נתפסת על התמונה הוויזואלית שבאה
אחריה. ממש לשבריר שניה. ולפתע יש לצמח מעין תחושת עומק,
משמעות. משהו זר וקרוב בו זמנית. והיופי הזה שוב ממיס לי את
הלב. המוח האנליטי כבר נרדם. ברוך השם. עדיין הוזה לעתים. אך
לא מהווה הפרעה עוד. לא מודגש על רקע הצלילים של הממשות. על
רקע השקט. על רקע קולות הבוקר השכונתיים שמתבוללים בהזייתו.
בקולו. מעין קדושה של קול. רוח. דיבור. "איך זה"? אין תשובה.
הלב לא רוצה לנתח. רק להיות.

והתודעה מתערפלת. אני מתעוררת מול הבניין שבו נמצא ביתי. השמש
כבר נראית מעל העננים. מבעד לערפילים. אני עוצרת ומביטה בה.
ובתגובה, היא מאירה חזק יותר לתוך העיניים העייפות שלי. ממיסה
את מסך הערפילים שנע על פניה באיטיות לכיוון הים. מערבה. ברוח.
הכלב נעמד מימיני ואז מתיישב מאחורי. העיניים נחות עליה
בשלווה. הלב מתגעגע. משתוקק. מאושר. כן. זו אהובתי הנצחית. אם
רק היו יודעים היו מאשפזים אותי תכף ומיד. משוגעת. אבל היא כל
כך יפה. כל כך טובה. כל כך אמיתית. חיה. חופשיה. והלב נכנע לה.
הלב נכנע.

ועכשיו הגוף לוקח פיקוד. "לישון". אין מי שיתווכח. שריריו
מגיבים בשלווה של תשישות. הרגליים נעות בכבדות מכאיבה לעבר דלת
הכניסה. היד שלי פותחת את הדלת בדחיפה. משחררת. ומייד הדלת
נסגרת מאחורי גבי באמצעות זרוע מתכת עם קפיץ. אסוציאציית
מחשבות חולפת. "עוד המצאה ישראלית אגרסיבית. קשה לפתוח. ואחרי
הפתיחה - סכנה לשחרר. משהו בסגנון הזוגיות הישראלית השכיחה.
והכי מצחיק - זה עוד מחזיק שנים". הכלב נובח מחוץ לדלת הלובי.
אני עולה במדרגות בעוד קולו מהדהד בלבי מספר רגעים. שוב מחשבה
חולפת. "למה לא כואב לי להיפרד ממנו"? קולות נביחותיו הולכים
ומתעמעמים לתוך השקט המתגבר באוזניי. "להתראות גבריאל. היה לנו
בוקר מושלם. אני אזכור אותך. לנצח".

ושוב לא זוכרת כלום. אני מתעוררת מול המדבקות. "רק אהבה מביאה
אהבה". ו"צמחונות זו הבחירה שלי". "אהה. הנה המפתח". תקוע בחור
המנעול. מבחוץ. אני מנסה לפתוח את הדלת. היא נעולה. אני מסובבת
את המפתח שתקוע עדיין בחור המנעול. "אוי. העיקר שנעלתי. אני כל
כך ישנה".