הלילה יורד על החדר. כמעט לא ישנתי כבר קרוב לשבועיים. לא
מסוגלת לישון. הלילות נהיו כמעט אין סופיים. ובבוקר צריך
להמשיך עם השגרה: ללכת ללימודים, לשבת בהרצאות... מי המציא את
הלילות?! אין דבר מתיש ומייגע יותר מהלילות האין סופיים.
יורם כבר ישן לו במיטה וחולם חלומות מתוקים. כמה טוב היה יכול
להיות עכשיו להזדחל פנימה מתחת לשמיכה המפנקת, לעצום את
העיניים ולשקוע בשינה שלווה ועמוקה... אני כל כך עייפה!!! הגוף
שלי עייף. אבל הראש ערני יותר מאי פעם. בראשי מתרוצצות המחשבות
במהירות האור. הלב דופק חזק, כאילו רוצה נואשות לפרוץ החוצה
ולצעוק לעזרה.
מולי מונחות המחברות. מחר הבחינה. תמונות, משפטים, מילים,
אותיות... הכול מתערבב ויוצר גוש אפרורי בלתי מוגדר. הכאב עולה
על גדותיו, סוחף אותי לתוכו פנימה ואני מתחילה לטבוע... אין
כלום מסביבי. אני נמצאת בתוך מערבולת של רגשות. כאב בלתי נסבל,
פחד שגובל באימה, חוסר אונים מוחלט, כעס על כל העולם, על
עצמי... אין מוצא, אין לאן לברוח...
ועייפות, עייפות בלתי פוסקת. זה חייב להיגמר!!! אני מותשת!!!
מותשת מההתמודדות האין סופית עם החיים, עם עצמי, עם הרגשות
הבלתי נסבלים. אני לא מסוגלת להמשיך ולשאת את הסבל המתמיד הזה.
אני רוצה לנוח, לשקוע בשינה, להיעלם... אני משתוקקת לשלווה
תמידית נטולת רגשות...
והנה הפתרון. האם ייתכן שהוא כל כך פשוט?! קוקטייל מנצח של
תרופות: נוגדי חרדה, נוגדי דיכאון, כדורי שינה. מעולה!!! פועלת
מהר, ללא היסוס. 60 כדורים. שלוש לגימות. כמה משפטי פרידה...
הראש צלול... אני משוחררת!!!


24.4.2005


נכתב מתוך זיכרון של לילה ארור מלפני כמה שנים.
המחשבה על כך שכבר איני נמצאת במקום הזה גורמת לי להרגיש טוב
עם עצמי!