אני בת 12. חושך בחוץ. הוילונות סגורים. אבל החדר מואר. כבר
נכנסתי למיטה החמה והתכסיתי בשמיכה החורפית. אני מקשיבה לאמא
שממלאת את תפקידה האימהי.
    כן, זה רק תפקיד - לא מעבר לכך, כפי שהיא תספר לי בעוד
כ-13 שנים. ובאותה הזדמנות גם אשאל אותה: "אמא, את אהבת אותי
בכלל כשהייתי ילדה?" - "אני לא יודעת. אני באמת לא יודעת."
"ואבא אהב אותי?" - "את יודעת שכן. אבא תמיד אהב אותך מאוד
והיית מאוד חשובה לו." אבל זה כבר סיפור אחר.
    עכשיו אני בת 12. וכמו בכל לילה ליפני השינה אמא מקריאה
לי ספר. זה כבר לא ספר ילדים. אני כבר ילדה גדולה ואוהבת ספרים
של מבוגרים. הפרק של היום מעניין במיוחד ואני עוצרת את הנשימה
ומקשיבה. הפרק מתקרב לסיומו. הסוף מפחיד ומלא ערפדים.
    אמא סוגרת את הספר, סוגרת את האור ויוצאת מהחדר. "לילה
טוב אמא." אבל הלילה לא כל כך טוב. הפחד מתחיל לחרסם אותי
מבפנים. אני קוראת לאמא והיא שוב נכנסת לחדר. "אמא אני מפחדת
מערפדים... אני מפחדת שאת ערפד. את לא ערפד?" שואלת אני בבהלה.
אמא מתפרצת עלי בכעס. מה היא עונה לי? "לא אני לא ערפד." ומה
עוד? אני כבר לא זוכרת. זוכרת רק את הכעס ואת חוסר הנחמה שבה.
    ואני שוב נשארת לבד. הדלת סגורה. החושך נכנס מבחוץ לתוך
החדר. מבעד לחלון משקיפים הערפדים. הם רוצים אותי. הם מושיטים
לעברי את ידיהם. אני נכנסת עם הראש מתחת לשמיכה. מהדקת אותה
מכל הכיוונים כדי שלא יישאר אפילו חריץ קטן אחד. החדר שורץ
ערפדים. אני שוכבת במחבוא שלי מתחת לשמיכה הכבדה שטופת אימה.
אסור לזוז, אחרת הם יגלו אותי. אין אוויר. אי אפשר לנשום. אין
למי לקרוא לעזרה.


26.12.2004