אני לא יודעת מה יש לו מכפות הרגליים שלי. הוא משגע אותי איתן.

אחרי הפגישה הראשונה שלנו, הוא קנה לי לק אדום. אדום עמוק, עם
ברק. אדום כמו הדם שזורם באבי העורקים.
יש משהו מהפנט בצבע של דם, בכל יום שני אני הולכת לקופת חולים
לעשות שקיעת דם, לבדוק שהמחלה הארורה הזו שמקננת בגופי לא
מתחזקת, ואני תמיד מביטה מהופנטת במבחנה שלאט מתמלאת בדם האדום
שלי, דם שמתחיל אדום והולך ונהיה כהה יותר. קצת כמו הלילה,
שמתחיל בשקיעה אדומה והולך ונהיה שחור .
אני סוטה מהעיקר, המורה בתיכון אמרה שזו תמיד הבעיה שלי, שאני
לא מצליחה להתמקד, היום אני מאשימה את המחלה הארורה, למרות
שאין קשר בין מחלה של הדם למחלה של הראש, ובכלל בתיכון סתם
הייתי ארורה, המחלה הצטרפה אלי אחר כך. אבל מה אכפת לי לומר .
הוא קנה לי לק אדום מבריק, אמר לי מתנה. לפגישה הבאה שמתי את
הלק והוא נראה שמח. בחן אותי במבט שהתחיל בכפות הרגליים וטיפס
אל העיניים, וזה שימח אותי, כי גברים תמיד קודם מסתכלים לי על
השדיים ואחר כך הראש, ורק בסוף כפות הרגליים.
מצאה חן בעיני התנועה הליניארית של העיניים שלו. אני אוהבת
דברים צפויים.
אני לא יודעת כמה זמן אנחנו ביחד. אני סופרת את הזמן לפי
בקבוקי הלק שיש לי. עכשיו האוסף שלי מונה 24 בקבוקוני לק
בגוונים שונים באדום. שבוע שעבר הוא קנה לי מתנה ליומולדת,
מנוי שנתי לספא יוקרתי בתל אביב, כל יום חמישי טיפול רגליים.
היום הטיפול הראשון, אני בכלל לא יודעת אם הם יסכימו לטפל בי,
למרות שהמחלה הארורה שלי לא מדבקת, זו הארירות שלי שמדבקת. יש
לי המון הוכחות, למשל הפעם ההיא שהייתי בת חמש ונתתי לבן וויס
מהגן שלי נשיקה, ואחר כך הוא לא בא יותר לגן. הגננת אמרה שהוא
הלך למקום טוב יותר, ואני הייתי אז ילדה ארורה וטיפשה שלא
הבינה שמקום טוב יותר זה לא על כדור הארץ.

נפגשנו במקרה. הייתי עייפה והלכתי לישון באוטו והוא העיר אותי
בדפיקות גסות על חלון המכונית, אמר שרק רצה לוודא שהכל בסדר,
כי אני נראית נורא חיוורת. אבל אני ראיתי משהו אחר בעיניים,
מבט מתלהב כזה. אני הולכת הרבה לישון באוטו כי אני כל כך
עייפה. אני מאשימה את המחלה הארורה, אבל האמת היא שאני פשוט לא
ישנה בלילה. לא זוכרת מתי הפסקתי לישון בלילה. אני כל כך עייפה
שאני כבר לא זוכרת. עייפות אינהרנטית אני קוראת לתחושה הזו. זה
הניסיון הכושל שלי לתאר עייפות שהיא כל כך פנימית שהיא כבר חלק
ממני, חלק מהאישיות שלי.
אולי הפסקתי לישון כשהתחלתי לזכור במקום לחלום?  אני חושבת על
כל החלומות, אלו שהיו וכבו ואלו שהיו והוגשמו.

לפני כמה ימים מצאתי ספר ילדות שעקבותיו אבדו לי מזמן, סיפור
על מלך החד לנערה עניייה חידות.
"מהו הדבר המהיר ביותר בעולם?"
והיא עונה בשלווה  "המחשבה, רגע חולפת בלתי נתפסת".
"מהו הדבר השמן ביותר בעולם?"
והיא עונה  "אמא אדמה, את כולם היא מכלכלת, ובעצמה אינה
מרזה".
מהו הדבר הטוב ביותר לאדם?
"השינה, ישן אדם ושוכח את כל צרותיו"
צרות בשביל אמא שלי היו המרידות הקטנות שלי. כמו הפעם ההיא
שלקחתי את כל הצלחות הלבנות בבית, והלכתי להר הטרשים שליד בית
ספר הטרשים בשכונת הטרשים שבה גרתי, וניפצתי את הצלחות אחת אחת
על סלע.
צרות בשבילו הן הפרוייקט הזה, שהוא לא מצליח להפוך לרווחי.
הם כולם טועים, כי צרה זה געגוע. געגוע למשהו שהיה, משהו שנדמה
שהיה, או למשהו שיהיה. צרה זה געגוע כי הוא עוטף לי את הלב כמו
מכנסיים שצרות בכמה מידות, לוחץ ועוצר את הנשימה.
אז אולי הפסקתי לישון כשהתחלתי להתגעגע?
קראתי פעם ששינה היא מוות יומי. אבל אני חושבת שהשינה היא חלון
אל עולם אחר, כי כשישנים אפשר לעטות מיליון צורות, לחוות אלף
הרפתקאות, להיות בני כל הגילאים, להעלות את האנשים שאבדו, את
אלו שמתו, ואלו שנפגוש בעתיד.
השינה מרפאה את הגעגוע.
אני חושבת שהוא באמת אוהב אותי. פעם הוא אמר לי שהוא כמו
האינדיאנים שהיו על החוף כשספינות של קולומבוס הגיחו מהאופק,
הם לא ראו אותן, כי המוח לא ידע לעבד את מראה העיניים. למרות
שאמרתי לו שזה בכלל לא הגיוני, ורצתי לבדוק בויקיפידה אם הוא
צודק, בתוך הלב פנימה ידעתי שזה נכון. כי כשהוא מסתכל עלי, הוא
לא רואה את כל מה שארור בי, רק את מה שאהוב.
בויקיפדיה אמרו שזו אגדה.
אני נורא אוהבת לבדוק דברים ברשת. מדהים אותי איך הקשת מילת
חיפוש אחת בגוגל פותחת בפני עולם שלם של ידע. לפעמים אני חושבת
שאני יכולה לבלות ימים שלמים בהקשת מילות חיפוש, ותנודה חסרת
כיוון בין מיליוני אתרים. גלישה ברשת היא תרגיל ממוחשב בחשיבה
אסוציאטיבית. פעם חיפשתי נוסחה סטיסטית למערכת ביזיאנית
בהתפלגות לא נורמלית, הקשתי בגוגל את המילה ביינס, ואחרי 4
דקות וחמישה אתרים, מצאתי את עצמי קוראת סיפור אירוטי ונרטבת.
אחר כך, כל היום דמיינתי איך הוא יזיין אותי כמו בסיפור, והגוף
שלי התגעגע אליו נורא ורצה את הזין שלו והחיבוק שלו. כשהוא
מחבק אותי אני לא מרגישה ארורה. החיבוק שלו מרגיש כמו הבית של
היידי בת ההרים בחורף. מבודד מצלילים, מחמם מהקור, בטוח מהרוח.
הוא גם מזיין אותי ככה, שילוב של הולדינג וזיון. כשהוא מרגיש
שאני עומדת לגמור, הוא מחבק אותי חזק חזק. ככה שאני לא יכולה
לזוז. כל כך חזק שאני אפילו לא יכולה לרעוד, ורק הכוס שלי
מתכווץ בכוח על הזין שלו, או האצבעות שלו. והוא לוחש לי לאוזן
שאני הכי שלו.
גוגל לא ידע להגיד לי הרבה על המחלה הארורה. אף אחד לא יודע
להגיד לי עליה. הרופאים רק יכולים לומר לי שמתים מהמחלה הזו
בתוך שנים ספורות. הם אומרים את זה ספק בצער ספק בשימחה. בצער,
כי הם מצטערים בצערי, בשימחה, כי הם מרוצים שלפחות משהו הם
יודעים בוודאות. בנתיים, עד שאמות כמו שהבטיחו לי, אני ממלאה
כל שבוע מבחנות של דם.
אני לא אוהבת שהוא בא איתי לבדיקת דם בקופתחולים. זה רק המקום
שלי. המקום שבו אני יכולה להיות אמיתית, חולה וארורה. לעמוד
בתור עם הזקנים, החולים, הנדכאים ולהיות חלק ממי שהבריאים לא
רואים אף פעם. עכשיו הוא איתי פה בבית החולים, למרות שלא
רציתי. העיניים שלי פקוחות ואני רואה את התיקרה ולא אותו. אבל
אני יודעת שהוא שם.
לא הספקתי בסוף ללכת לספא, צנחתי בדרך. שמעתי את הצלילים של
האנשים סביבי, קצת היסטרים, הרגשתי שיורד לי דם מהאף ומהפה
ומהעיניים. שמעתי את האמבולנס. ואז היה שקט. ועכשיו אני פה.
הכל כל כך לבן ומואר כאן, שאני מרגישה קצת פחות ארורה, אבל
הרבה יותר חולה. אני לא יכולה לדבר, אני לא יכולה לזוז. אני רק
יכולה לנשום ולחשוב ולהיזכר. "צמח" הם קוראים לזה וחושבים שאני
גם לא שומעת. זה מצחיק אותי שקוראים לי צמח. אני מרגישה כמו
בזיליקום אנושי.
יש לי חלון ליד המיטה, אז אני יכולה להבדיל בין יום ולילה. אני
יודעת בוודאות שאני עדיין לא ישנה בלילה. וזה מצחיק אותי אפילו
יותר מהיותי בזיליקום אנושי. אני כל היום שוכבת במיטה, ועדיין
עייפה כל כך, והשינה לא מגיעה לרפא לי את הגעגוע.
אני לא יכולה להזיז את הראש, אז אני לא רואה אותו. אבל אני
יודעת שהוא שם. הוא יושב בקצה המיטה, ליד כפות הרגליים שלי,
ומורח לי על הציפורניים לק. בטח לק אדום.
אני באמת לא יודעת מה יש לו מכפות הרגליים שלי.