כאילו אלפי עטלפים שחורים ומרושעים
נושכים את פנייך, את שיערך היפה
ומשאירים רק עיסת אבק מרוסקת
של הבחורה השמחה שהיית אז, לפניו.
את ישבת לתומך, עייפה ומותשת
מחיים אפורים.
לא ביקשת לך דבר,
לא העזת לדרוש שום עניין בחייך
והוא התפרץ לו.
מבלי שהתבקש, קרץ בעינו וחייך כך אלייך.
ירד מן הסוס הלבן והחל לעוף איתך למעלה
אל עבר שמיים כחולים,
אל עבר עתיד, אהבה
ודברים שתמיד חשבת שיש רק לאנשים אחרים.
הציפורים נישקו שיערותייך, הפיחו בהן חיים
והוא ליטף את עורך הסמוק ללא הרף.
הוא הבטיח שככה יהיה זה תמיד.
הוא הניח כתר על ראשך
ולרגע קטן, גרם לך להאמין,
שאת נסיכה יפייפיה ואהובה.
ושזה אפילו מגיע לך.
ואז, אותה סערה ממנה הופיע, כילתה כל זכר ממנו.
הוא שחרר אחיזתו ממך, ואת החלת צונחת מטה
בדרך ההרסנית אל התחתית.
אומרים שככה זה באהבה
גם כנהיה קצת קשה ואת מבטיחה לו
שלא תוציאי אותו לעולם מחייך,
פתאום את מגלה שבשקט-בשקט
הוא כבר ויתר עלייך