אז ככה אני עוד נאלץ להיכנס אתו לוויכוח לגבי נשים.
אמרתי לו, כמו שנהגתי לומר לרבים כמותו, שאני פמיניסט.
הייתה עולה עליי הבעה כזו, שקיוויתי שרק אני מרגיש את גלי החום
שלה... שאף אחד אחר לא רואה אותה.
הוא הסתכל עליי במבט מפוקפק כזה שדרש הסבר...
ומאז אני כל הזמן חושב על זה. איזה מין פמיניסט אני?
אז מה אם הייתי הגבר היחיד בשכבה שבחר ללמוד ספרות מוגבר?
אז מה אם אני רואה בנשים מעבר לאיזו צלע...?
בשלבים מאוחרים יותר כבר שמתי לב לתופעה הזו, שהתחלתי לומר
שאני קצת פמיניסט.
הפעם השתדלתי שלא לגמגם.
אני אוהב נשים?
כן, כן... בטח. אני מתיירא מפניהן - זה מה שבטוח.
אני רואה אישה רזה, גבוהה, כולה תמירה וזקופה, ומבטה נוקב כמו
העיניים של לילית...
זו לא משיכה - זו חששה.
ושלא אטעה את עצמי. אני לא חושב שנשים חכמות יותר מגברים או
להפך.
כי מצד אחד, הן נשגבות. מצד שני, ראיתי איך בנקל גברים מדרדרים
אותן לתכליתם.

וממה שאני יודע, אם אלוהים היה רוצה ליצור לו את היצור
האידיאלי, אין לי ספק שהוא היה בוחר ליצור אישה.
ולא בגלל שבעיניי אלוהים הוא גבר. ממש לא. נכון שנוח יותר
לדמיין את אלוהים בצלם גברי, אם יבחר ללבוש צלם. אבל מה זה
אומר? אולי הוא בכלל דו-מיני.
ועדיין, אין לי ספק שעם כל הדמיון שלו, הוא היה בוחר ליצור
אישה ולא איש.

ואני פמיניסט מהתחת.
הרי עמוק בתוכי אני שונא פמיניזם בדיוק כמו שאני שונא
שוביניזם.
זה סתם מושג שיכל לגבות לזמן-מה על כל המינוסים שיש בי.
אין הרבה... אבל אלה שישנם, הו... אלה כבירים.
לכן הגעתי למסקנה שאני סתם פחדן עלוב...