זה יהיה יום ערפילי במיוחד, העננים יצטברו וישחירו, ההמון בבית
הקברות יריח סערה מתקרבת, שהכול עומד להתפוצץ אך לא סתם
להתפוצץ, להתרסק לאלפי חתיכות. כך הם גרמו לי להרגיש בחיי,
כעומדת על קצה צוק וממתינה בציפייה משתקת לנפילה, אך הנפילה לא
התרחשה. הסבל הגדול ביותר היה לחכות לה... אני מדמיינת אותם
עומדים בזה אחר זה מעל לקבר שלי. בידיים שלהם אותם הסכינים
שותתי דם שנעצו בי, אחד בלב, אחד בגב, אחר שסתם רצה להכאיב
ונעץ בכל מקום שידו אפשרה לו.
אלו שבאמת אהבתי, אלו שבאמת הכירו אותי, לא שם. אתם תמיד אהיה,
להם לא מגיע לקחת חלק בסבל הזה, בהם לעולם לא אפגע.

בראש ובראשונה אני מדמיינת אותה, הבחורה שכל כך אהבתי, הבחורה
שלעולם לא תדע כמה הקרבתי בשבילה, הבחורה עם החיוך שישבה כל
אדם ולב האבן - לה היה חשוב יותר להראות כחברה טובה מאשר להיות
שם, היא המטעה מכולם ועל כן גם המסוכנת מכולם, עליה נאמר "אל
תיתן למראה להשלות", למראית עין רציונלית ונורמלית לחלוטין,
זוהי "הבחורה עם האפוד והקלצ'ניקוב". עכשיו עבר זמן, ועכשיו
היא כבר יודעת, עכשיו כבר כולם יודעים את האמת המכוערת שכל כך
ניסתה להסתיר ולעוות. ולמרות זאת, היא לא יודעת את הכול כי אין
מי שבאמת יוכל להסביר לה. אבל עכשיו יש הוכחות. גם אז היו אבל
לא מספיק, כנראה שעכשיו המשטרה התערבה, או איזה אף-בי-איי,
מישהו בעל סמכות, מישהו שהיא לא מכירה אבל סומכת עליו יותר
ממני, מישהו עם תגים ומסמכים, מישהו עם טביעות אצבעות או מה
שצריך. הוא יעמוד שם לצדה, הוא לא יתמוך בה כי ביום הדין אף
אחד לא יהיה שם בשבילה כמו שהיא לא הייתה שם בשבילי ברגע האמת.
היא לא תיפול על הקבר ותבכה, זה לא לרמה שלה, היא תישאר לעמוד
איתנה עם השריון הרגיל שלה, אבל הוא יהיה חלוד יותר, היא תזיל
דמעה או שתיים, האגו הנפוח שלה לא יתיר יותר מזה. היא לעולם לא
תבין; גם בחלום האוטופי ביותר שלי אני לא יכולה להיזכר שפעם
היה שם לב במקום קלצ'ניקוב. אבל האמת תצא לאור והיא תועמד
למשטרת ועדת האתיקה שהיא כל כך רצתה להעמיד אותי אליה. היא לא
תהיה לבד לגמרי, לידה יהיו כל אלו שהעבירה להם מסרים שגויים,
כל אלו שהתיימרה להעביר להם את האמת, וגם כל אלו שפגעה בהם בלי
למצמץ. כעת היא תצטרך להתמודד עם הנזק שעשתה, להסביר במילים
פשוטות את מעשיה, שום שפה אצילית או חיוך לא יקלו על מעשיה
הפעם. לאחר הטקס, הקרקע תיבקע והשטן בכבודו ובעצמו ייקח אותה
אליו, לה לא תהיה מחילה. היא הייתה זו שלימדה אותי שלא תמיד
הצדק מנצח אלא מי שיודע לחייך יפה לאנשים ולהשתמש במילים
המתאימות...

רק אחד מה"טובים" יעמוד שם, "הגואל", ובמקום להספיד אותי
הוא יספיד אותם, הרי אני כבר מתה מזמן. כל אחד מהם חפר לעצמו
פיר בלב וזרק לשם את הגופה שלי, בין אם זה כדי להגן על עצמו
ובין אם זה מסיבות אחרות. ביום הדין שלי אבחר לשים אותו שם,
משום שלבו נקי והמעט שנשאר מלבי וממי שפעם הייתי לפני שהם דרסו
אותי נמצא אצלו.

פעם קראו לי בקלפים, הייתי בת 14 בערך, השתעשעתי ממשחקים
שכאלו. הבחורה שמולי הניחה בעדינות את הקלפים על השטיח וסקרה
כל אחד מהם היטב, ואז באטיות שאין כמוה העבירה את מבטה מהקלפים
לתוך עיניי ובמעין התרגשות שכזו אמרה לי "המון אנשים יהיו
בהלוויה שלך... זה ממש טוב". יכולתי להישבע שאני רואה דמעה
מבצבצת מבין עיניה, כאילו באותו רגע הייתה עדה לחיזיון לא
רגיל. אני אז ילדה חסרת סבלנות, לא הבנתי על מה כל המהומה
והתעצבנתי שזה כל מה שהיה לה לומר. אחרים יצאו מחדרה עם ידיעות
מרעישות, אחת בוכה כי היא הולכת למות בעוד חמש שנים ואחר שגילה
שהוא הולך להיות מיליונר... מעולם לא תיארתי לעצמי את גודל
הידיעה. היא חזתה את יום הדין; ההמון לא היה אלא ציבור
קרימינלי שבטעות מצערת פיניתי לו מקום בלבי. היא צדקה.

בין ההמון, עומד "הבחור עם העיניים", הוא עומד רחוק מכולם,
ורחוק מהקבר, גם הוא איתן, גופו זקוף וגם הוא לא יזיל יותר
מדמעה אחת. הוא באמת יעמוד לחלוטין לבדו, כפי שבחר להיות
בחייו. הבחור עם העיניים הגדולות והיפות ילבש איזה טרנינג,
אפילו לא חולצה שחורה, לא מתוך חוסר כבוד אלא מחוסר מודעות.
אבל הפעם הוא לא צריך מודעות, הוא לא צריך לזכור, הגואל יקריא
את שמו בבוא הזמן ויזכיר לו, הוא יסביר לו כמה אהבתי אותו, הוא
יגיד לו את כל מה שאני לא אזרתי מספיק אומץ כדי לומר בחיי.
ועכשיו הוא יבין, עכשיו הלב שלו ייפתח מחדש, אולי עכשיו תהיה
לו הזדמנות להתחיל מחדש. לעומת האחרים, "הבחור עם העיניים" לא
יבהה באדמה, הוא יתבונן קדימה וייקח על עצמו את העול שעומד
לנחות עליו, הוא שהיה ילד בחייו, הוא שמעשיו ייראו לכל עין
אובייקטיבית כשפלים, הוא יבין טוב יותר מכולם, והוא הראשון
שייקח על עצמו את האחריות, ולכן הוא יהיה היחיד שבאמת ייגאל.
הוא היה זה שלימד אותי שהאהבה לא תמיד מספיקה, שהיא אינה אלא
אוסף של אינטרסים...

הגואל לא שואל שאלות, הוא אפילו לא נזקק לרשימה שלו, הוא זוכר
הכול ויודע יותר ממה שאמרתי לו. הוא מדבר ברוך ובשקט, לא בולע
מילים, מדבר לאט וברור, ומתבונן אל האדם בעיניים, בכעס שאין
כמותו, אך לא צועק. כך הוא הנחה אותי לעשות בחיי וכשלתי. "הדרך
הכי טובה לדבר אל ילד", הוא אמר לי, "היא לא לצעוק, לרדת לגובה
שלו, על הברכיים אם צריך, ולדבר בקול שקט. כך הם מבינים,
מבינים ומפחדים." וכך הגואל דיבר עם הילדים שלי...

בדיוק באמצע, בין כולם, "הבחורה הכנה" עומדת, מנסה להיבלע על
ידי ההמון. מצחיק איך שהדברים האלו עובדים, מי שבחייה רק
התיימרה לומר הכול, העדיפה לפגוע מאשר לשקר, אמרה את מה שצריך
ובלעה את ליבה, מי שעמדה על עקרונות נוקשים ורדפה צדק ויהי מה,
כאן דווקא רצתה להיבלע לתוך הקרקע. אבל כאן לא אתן לה להיעלם,
זה העונש שלה. כאן אני אהיה אגואיסטית ובקולו של הגואל אגיד לה
הכול. וגם היא, "הבוגרת שבבוגרים", כעת תעמוד לדין ותתגלה כעוד
ילדה פחדנית עם פה גדול וניסוחים מפוצצים חסרי כל תוכן. היא,
הרגישה מכולם, כן תפרוץ בבכי. הוא יזכיר לה כיצד היא פילסה את
דרכה בכוח ללבי על חשבונם של אחרים, הוא יזכיר לה כיצד התיימרה
לחשוב אך יותר מכך איך התיימרה להרצות בקול רם "מי ככה, ומי
אחרת", כיצד הרעילה אותי במחשבות מקוממות, וכיצד היא הפנתה את
גבה ונטשה כשסוף סוף הצליחה. היא זו שלימדה אותי על
האינדיבידואליזם...

כך הגואל יעבור אחד אחד. יהיו שיתמוטטו על הקבר בדמעות ובחרטה
ויהיו אלו שיעמדו כאבנים כי גם כאן ביום הדין האגו שלהם יישאר
נפוח. אך כך או אחרת האמת תצא לאור, וכעת הם לא יוכלו לברוח
יותר.

הקהל יתפזר לאחר הטקס הזה. חלק יישאר באיזור וינסה להתבודד עם
מחשבותיו, אך הרוב המכריע, ברגע שיתאפשר לו, יברח שוב.

מעל הקבר יישארו רק הגואל ואני. הייתי שם כל הזמן, אבל אף אחד
לא ראה, לא נתתי להם, עמדתי לצדו וחלפתי על פני הילדים שלי
ובחנתי אחד אחד. ביום הזה, הם ישילו מעליהם את "החליפות
הגדולות", את "המילים והניסוחים הפוליטיים" והם יתגלו כילדים
הפועלים מתוך פחד.

היום טרם חלף, והדין לא ייגמר לחלוטין עד שלא אעמוד מול הגואל
בעצמי. הגואל יעמוד באותה תנוחה, גופו נוקשה ועיניו כבר עייפות
מהנטל שנשא כעת. הוא ייקח את הרשימה ויזרוק אותה הצדה וקולו
ירעד. הוא כבר לא יעמיד פני רגוע, מעולם לא היו משחקים בינינו.
הוא ייקח נשימה עמוקה וישפוט את הפושע הגדול מכולם, הוא ישפוט
אותי... הוא יצרח והוא יקלל, והוא יבעט ויסטור. "נתת להם להרוג
אותך? זה מה שאת חושבת? זה את שהרגת את עצמך! כיצד נתת לחבורת
האפסים האלה מקום כל כך גדול? כל השנאה והכעס הזה חלחלו בך
ולקחו אותך לעזאזל, לא היה לך סיכוי... את נעלמת, כבר מזמן לא
היית שם.. את חושבת שזה פשוט כל כך?"
כך הדיאלוג החד צדדי הזה יימשך כמה שעות, כמה שצריך, עד שהוא
יתנקה. ובסוף כל הטקס הזה הוא ייקח אותי אליו ויחבק אותי כפי
שמעולם לא העז. אנחנו נתחבק שעות אם לא ימים והוא ילחש לתוך
אוזני: "אני יודע, אני יודע, סוף סוף אני באמת מבין..." ואני
אבכה מעצב ומאושר בו זמנית, הוא לא יפסיק ללחוש לאוזני, הוא לא
יבכה ולא יכעס, הוא יהיה נקי באמת ורק ילחץ אותי יותר ויותר
אליו, חיבוק ארוך ואינטימי.

כך אני מדמיינת את הנצח, בזרועותיו...